זהו יום השואה. יום של אבל ועצב. חלילה לי מלהפחית מעוצמת התופת האנושית שקרתה לעמנו- "רצח והשמדת עם". יום אבל זה כך יוצא, מתחבר אצלי באופן טראגי עם מותה הפתאומי בטרם עת של דודתי. היממה האחרונה עוברת עלי בהרהורים, תוגה ועצב עקב מותה הפתאומי של דודתי. דודתי, יוכבד עזימי ז"ל, שרק כעת אושרה קבורתה, זאת לאחר שנמצאה בדירתה לאחר שהיתה מתה מספר שבועות. כמה נורא! אשה ערירית היתה. בת 67 במותה. מעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים. רוב אחיה (דודיי ודודותיי) כבר מתו, פרט לשניים ייבדלו לחיים ארוכים. זמן ההמתנה הארוך והעצוב הזה, שלא ניתן לתארו במילים. הביא אותי לתובנות רבות שאחת מהן והחשובה ביותר כנראה, הינה שהקונספט שהחזקתי בו, שיש חשיבות לשלמות הגוף לאחר המוות, התפיסה הזו נמחקה במהלך ה-24 שעות האחרונות של המתנה מורטת עצבים להבאתה לקבורה של דודתי (או מה שנשאר ממנה). הבנתי שאסור לפחד לתרום איברים (אולי אסור גם לפחד מהמוות). החלטתי שעלי לחתום על כרטיס תורם אדי, ולתת מגופי מה שבן תמותה יצטרך ברגע ההוא, שכבר לא אוגדר חיה. זאת, כדי לתת חיים. אני כואבת את מותה של דודתי (שהיתה אחות מעל 40 שנה בבי"ח השרון פתח תקווה וטיפלה וסעדה אנשים ברגעיהם הקשים ולפני ניתוחים). אני מנסה למצוא נחמה בכך שמותה לא היה לשווא. ולו כי הוא עורר בי תובנה שעלי לעשות המעט שאני יכולה בכדי להציל מישהו ולתת חיים מתישהו. אולי השיתוף הזה יעורר ויעיר עוד שיקראוהו לחשוב. יחד, ביום מצעדי החיים וזכרון השואה, נקים חיים בדרך הזו של חתימה על כרטיס תרומת איברים של אדי. ולדודתי היקרה יוכי, נוחי על משכבך בשלום, יהי זכרך ברוך לעד. ולכל בני משפחת עזימי, משפחת אמי ז"ל הקוראים פוסט זה, ולכל משפחתנו- שלא נדע עוד צער ודאבה. חיתמו והצילו חיים גם אתם.

כמה נורא למות כך. מבלי שאיש יודע ולהירקב. טראגי ועצוב. יהי זכרך ברוך לעד דודתי היקרה. ההלוויה תתקיים היום בבית העלמין בכרכור.