דלג לתוכן העמוד דלג לחיפוש באתר דלג לתפריט האתר

לפרסום חייגו: 03-9290020

פרשת השבוע בפתח תקווה

פרשת השבוע

פרשת בחקותיי: זכות אבות

עיקר הפרשה: ברכות באם נלך בדרך האל ופרשיית התוכחה (קללות באם לא נלך בדרך האל) דיני נדרים ותמורה (באם אדם רוצה להמיר את נדרו)

פורסם בתאריך:



שתי פרשות תוכחה יש במקרא: האחת, בפרשתנו. והשנייה, בפרשת "כי-תבוא" בספר דברים. המילה "תוכחה" בהקשר זה משמעותה אזהרה המלווה בסנקציות (נוראות!) באם בני ישראל לא ישמרו את מצוות התורה. ולעולם ייקראו פרשות אלו בסמוך לשבועות (מתן תורה) ולראש השנה (יום הדין), מסיבות מובנות. ההבדל בין שתי פרשיות אלו נדון רבות בספרות חז"ל ובפרשנות המקרא, כאשר הדעה הרווחת היא, כי אין פרשות אלו מתארות את הצפוי לקרות, אלא את מה שכבר קרה במציאות ההיסטורית. יש בחז"ל המזהים את התוכחה הראשונה (פרשתנו) כתיאור מה שאירע בחורבן בית המקדש הראשון, והשנייה (פרשת "כי-תבוא") כאירועי חורבן הבית השני והגלות, ויש הסוברים ההיפך. בכל מקרה ההבדלים בין שתי "התוכחות" ניכרים (אורך, תוכן וכו') כאשר השוני המהותי ביניהן הוא, שהתוכחה בפרשתנו מסתיימת בפסוקי נחמה (כלומר, תהיה תקווה לאחריתכם) ואילו בפרשת "כי-תבוא" פסוקים אלו נעדרים. ההבטחה המופיעה בפרשתנו באותם "פסוקי-נחמה" שמשמעותם: למרות שאינכם (בני ישראל) זכאים למחילה ואכן ראויים לאבדון בכל זאת אסלח לכם ולא אשכח אתכם, מנומקת בשל ברית אשר כרת האל עם אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב)בפסוק: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים..". 
חשיבותה של ברית זו שכרת האל עם האבות ועם צאצאיהם עקרונית מאוד בפסוקי הסיום של הפרשה. בחמישה פסוקים אלו מופיעה מילה זו חמש פעמים! יחד עם הפועל ז.כ.ר הסמוך לו (ארבע פעמים) מה שהוליד לימים את הביטוי הרווח מאוד ביהדות המסורתית: "זכות אבות". ביטוי זה קנה לו אחיזה נרחבת מאד והתקבע כדבר מה סגולי הקיים בעם ישראל שבשלו לא יאביד האל את עמו ויהי מה. כלומר, לא משנה מה עם-ישראל יעשה כקולקטיב, לעולם לא תמוש אותה "זכות אבות" אשר ברשותו. הנחה בסיסית זו, שכאמור כבר התקבעה בתודעתו של העם היהודי, מקבלת לכאורה חיזוק נוסף מפסוק בספר שמואל, שרבים מאד משלמי אמוני ישראל גם מרבים לצטטו: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם (יתחרט) כי לא אדם הוא להנחם". משמע קיימת נצחיות בעם ישראל, אשר לא תכזיב. 
יש רק בעיה אחת עם הגישה הפופולארית הזו: היא פשוט לא נכונה! לעולם "ברית" (אמנה/הסכם) היא דו-צדדית. מצד הבורא היא קיימת לעולם משום שהוא מעבר לזמן ולמקום (אלוהים הוא "נצח ישראל", ולא ישראל הוא נצח) אבל קיים גם הצד השני, ואם הוא אכן יפר את הברית, הרי שהיא בטלה. לעולם האל הוא "זוכר הברית" ולעולם הוא יהיה נכון לקיימה, בתנאי יסוד שהצד השני יקיימה. אומנם אכן הייתה קיימת "זכות אבות" כפי שמוטעם בפרשתנו, אבל כבר חז"ל במדרשים ובדברי התלמוד דנים מתי היא מסתיימת. והרי החדשות: לדעת רוב ככל השיטות היא הסתיימה כבר  בתקופת בית ראשון, המלכים והנביאים. אין ישראל יכולים להסתמך עוד על זכות זו, כי פג תוקפו של כרטיס אשראי זה, מעתה ואילך בני ישראל תלויים במעשיהם ובהתנהגותם בלבד. כשם שנגחך על אותו פוקר ומשחית, אשר מטעים להגנתו או שמא לתפארתו כי "סבא שלי היה רב גדול", במשמע יש בהיגד זה כדי לתת לו נקודות זכות על מעשיו שלו, כך ראוי לגחך על הגישה הקולקטיבית הטוענת כי אבות אבותינו היו קדושי עליון. העובדה שהסבא היה סר מרע, ואבותינו היו קדושי עליון, יכולה רק להוסיף חטא על הפשע וקיטרוג בראייה האמונית: גדלנו בבית ישר, ובכל זאת לא למדנו דבר. פרשתנו מסיימת בפסוקי נחמה, בפרשת "כי-תבוא" המאוחרת לה, נחמה זו כבר נעדרת, וכבר אלפיים וחמש מאות שנים, אנחנו נידונים על פי מעשינו אשר הם ואך ורק הם יקרבונו או ירחיקונו.      

 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: