האלופה מפתח תקווה שעוד תגיע למרום (וידיאו)

אפרת מרום מפתח תקווה רק בת 20 וכבר מחזיקה ב-4 שיאי ישראל בשחייה, אל תתפלאו אם תראו אותה מייצגת אותנו בעתיד באולימפיאדה.

פורסם בתאריך: 12/09/2018 13:38    נכתב על ידי: מני ארוך

---

אפרת  בת 20 מפתח תקווה, שחיינית מקצועית עטורת הישגים ובהם:

 4 שיאי ישראל למקצים של שליחות במרחקים שונים, אלופת ישראל לשנת 2017 בשחיית חתירה 100 מטר (58.60 שניות) 200 מטר חתירה (2.495 ) 400 מטר חתירה (4.26). תוצאות אלו מדרגות אותה בטופ שלושת המקומות הראשונים בישראל עם פוטנציאל לייצג אותנו באולימפיאדה.

בינתיים אפרת מחלימה מפציעה ומתאמנת בלי הפסקה, פעמיים ביום: בבוקר במשך שעתיים ו-4 שעות בערב - בריכה וכושר.
אפרת מאמינה שאם צלחה את כל המכשולים ולא נשברה היא תגיע רחוק.

אפרת משתפת אותנו בסיפור הצלחתה:

"הרומן שלי עם השחייה החל בגיל 5 כשהתחלתי ללמוד שחייה בכפר מע"ש, בגיל 9 התחלתי להתקדם בקבוצות התחרותיות של הפועל פתח תקווה, כבר מגיל 12 והייתי השחיינית הקטנה ביותר בנבחרת הבוגרת. 

בגיל 17 וחצי החלטתי לעשות שינוי מקצועי כדי להתקדם בקריירה שלי ועברתי לנבחרת של הפועל ירושלים אשר מחזיקה בתואר אלופת ישראל. ביחד זכינו באליפות ישראל לשליחות ושברנו את השיא הלאומי .

השינוי הזה כרח בשינוי המגורים ועזיבת הבית, מה שאומר שבגיל 17 עזבתי את הבית ועברתי להתגורר בדירת שותפים בירושלים, על מנת שיהיו לי תנאים טובים יותר ואוכל להיות קרובה לבריכה. המעבר לדירה בירושלים גרם לי להוסיף עבודה לסדר היום על מנת לכסות את שכר הדירה מה שהפך לבלתי אפשרי בשגרת האימונים והצבא.

בגיל 18 התגייסתי לצבא וקיבלתי מעמד של ספורטאי פעיל מה שאומר שהשירות שלי צריך להיות מותאם לאימונים השוטפים, לכן הבסיס גם הוא ממוקם בירושלים בכדי שיהיה קרוב לבריכה והשעות פחות או יותר מותאמות לאימונים שלי. ולאחד שנה עברתי לפנימייה הנמצאת מחוץ לבריכה שלי שם אני מקבלת חדר והאגודה עוזרת לי במימונו.

החזקתי מספר פעמים בתואר אלופת ישראל במשחים שלי שהם 100 חתירה, 200 חתירה, 400 חתירה, ולהיות על הפודיום באליפויות ישראל פעמים רבות ,בנוסף השתתפתי בשתי מכביות וסבב אירופה במים פתוחים."

מה צריך כדי להגיע להיות ספורטאי ברמה גבוהה?

"ישנם הרבה שחיינים כישרוניים שבילדות שלהם התבססו על הכשרון שלהם ולא למדו מה זה לעבוד חזק, ובאיזשהו שלב הכישרון לא מספיק ולכן הם פורשים מאוד מהר. התמדה ועבודה קשה היא חלק מאוד גדול בעניין.

התנאים שאנו מקבלים הם גם חלק בלתי נפרד. ישנן קבוצות עם תקציבים יותר נמוכים שלצערנו נאלצות להתאמן בתנאים קשים יותר מה שמקשה על השחיין להיות מרוכז."

לאיזו תמיכה שחיין זקוק מהאגודה?

"האגודה היא המסגרת שלך, היא עוזרת לך ואתה עוזר לה. בהפועל ירושלים לדוגמה יש רכז נבחרות, אחראי על כספים, מאמן ראשי עוזרת מאמן וכו, לכל אחד התפקיד שלו והספורטאי אמור להיות מכוסה מכל הכיוונים. מה שמפנה אותי גם לחשיבות של המאמן שהיא חלק בלתי נפרד מהצלחת השחיין."

מה חלקו של המאמן?

"המאמן שם בשבילך, הוא עוזר לך גם בפאן המקצועי, צריכה להיות תקשורת יום יומית, מעקב מדוייק אחרי השחיין והתאמת תוכנית האימונים אליו. אך לא רק זה, גם מחוץ לגבולות הבריכה המאמן שם בשבילך, קשר טוב עם מאמן הוא קשר שהשחיין יכול לפנות אליו גם בנושאים שלא בהכרח קשורים לשחייה ולהרגיש בנוח איתו כדי שהמאמן ידע מה עובר על השחיין והאם הוא נמצא בתקופות קשות יותר או נקודות משבר."

מה החלק של המשפחה?

"המשפחה היא אולי בין הגורמים החשובים ביותר. משפחה שלא תתמוך נפשית וכלכלית בשחיין הוא רוב הסיכויים יפול בשלב מוקדם או מאוחר. מניסיוני האישי, המשפחה תמכה בי בכל רגע, כל משבר וכל הצלחה הם היו שם. בלי העזרה שלהם אני לא יודעת באיזה נקודה הייתי היום.

לשחיין צריכה להיות מעטפת שכוללת תזונאית, מטפלים, וחלק מאוד חשוב שיש נטייה להזניח הוא פסיכולוג. עבודה פסיכולוגית היא לא פחות חשובה מעבודה פיזית.

הכל הלך לך בצורה חלקה?

"בדרך להצלחה יש הרבה מאבקים. אני יכולה לומר שהפעם הראשונה שבאמת הרגשתי שאני במלחמה היתה בגיוס לצבא . עמדתי בכל הקריטריונים לקבלת תואר ספורטאי מצטיין, דבר שהיה מסדר אותי בתפקיד שבו הייתי מתאמנת בלי מאמצים ומאבקים . תפקיד בו הייתי בשירות 6 שעות ותורנויות פעמיים בחודש .

אמרו לי להתגייס ושהנושא של הספורטאית יוסדר במהלך השרות, אולם שובצתי לתפקיד במערך השדה להכשרה כתצפיתנית וזה תפקיד שלא אפשרי לספורטאית מצטיינת . לא הייתה לי ברירה או לוותר על השחייה או  לסרב לתפקיד בבסיס קליטה ומיון .ביקשתי התחשבות במקצוע ובהישגים והם הכניסו אותי למעצר בלי רחמים וגרמו להתעללות נפשית שלא עברתי מעולם.

ביום השלישי של המעצר העלו אותי  למשפט וקצינים בכירים הפעילו עלי לחץ להסכים להכשרה ושיבוץ  בעיר הבה"דים.  נאלצתי להסכים אחרת היו מעבירים אותי לכלא צבאי.

באותם ימים הרגשתי נורא, לא היה עם מי לדבר ומי שיבין מה עובר עלי , החלום שלי להתקדם בשחייה ולהיות אלופה התרחק מאוד . אבל לא נשברתי אמרתי לעצמי אם הצלחתי להתאמן ללמוד ולעבוד אני מקווה שגם עם תפקיד קרוב לאגודה בירושלים אני אסתדר . אבל לאחר הקורס ובבסיס ליד ירושליים לא ממש הבינו את הצרכים ולא שיחררו אותי לאימונים . אמנם קיבלתי הכרה כספורטאית פעילה אבל זה שחרר אותי לאימונים רק שלוש פעמים בשבוע וארבעה ימים בחודש. כיום, אני עושה תורנויות שמירה 24 שעות ולא מתאמנת .

בנוסף לכך שנאלצתי להתגבר גם על פציעה ברצועה בברך ועברתי ניתוח ושיקום אורתופדי, אני נאלצת להתגבר על מלחמות אין סופיות מרגע הגיוס. הפגיעה בקריירה שלי היא עצומה. וכל חודש מחדש בצה"ל אני צריכה להיאבק באנשים שלא יודעים מה זה להיות ספורטאי, לא יודעים כמה הקרבה יש שם, מה זה לעבוד שנה שלמה אימונים בלתי פוסקים פעמיים ביום, להיות בבריכה ב 5 וחצי בבוקר ושוב פעם בצהריים, וכל זה בכדי לקצץ כמה מאיות מהתוצאה בתחרות המטרה. כן כן, מאיות לא שניות. אז המאבקים בצבא  הם אין סופיים החל משעות בסיס שנופלות על אימונים ועד תורנויות מטבח, שמירות, לילות, שבתות וחגים שאני נאלצת להישאר בבסיס. "

בכל זאת יש תקווה?

"כן אני ממשיכה להתאמן בכול הכוח , לעבוד גם בחדר כושר על חיזוקים , לעשות טיפולים ולא לוותר."

מה התוכניות להמשך?

"בהמשך הקריירה שלי אני מתכננת כמה חודשים לאחר השחרור לטוס לקולג' בארצות הברית ועם מלגת שחייה ולהמשיך להתאמן בקבוצה עם מנטליות שונה, תנאים טובים, רמה גבוהה ובו זמנית לעשות תואר.

המטרה שלי מבחינה מקצועית היא מדלייה באולימפיאדה, להשיג את זה תהיה הגשמת חלום מטורפת.

כרגע אני עובדת קשה ועם הראש למעלה על מנת להשיג את החלומות שלי ומקווה שהחשיפה של הסיפור שלי ייתן כוח לבנות נוספות להתקדם ולא לוותר."