את שומעת, אמא?
בן 9 היה זאב רטנר, תושב פ"ת, כאשר הגרמנים פלשו לעיר לבוב. אביו נעלם ונרצח. לאחר שגם אמו נלכדה בידי הנאצים, הבריחה אותו העוזרת לכפר פולני, שם גדל כנוצרי ומימש את צוואת הוריו. סיפורו של זאב רטנר, יסופר על ידו היום (חמישי) בבית שפירא בשעה 19:00. אתר "פ"ת עכשיו" מפרסם חלק קטן מספרו: "את שומעת, אמא?"
פורסם בתאריך:
מאת: זאב רטנר
צילום: חשבון פייסבוק
"הגטו המקולל היה מאחוריי, ולא הסבתי פניי לאחור. מה צופן לנו המקום הבא?
אחרי צעדה ממושכת הגענו למקום המקלט החדש. בחזית הבניין של מפקדת הגסטאפו המתין לנו מילר, ואנו עברנו את ביקורת התעודות וצעדנו בעקבותיו אל תוך הבניין. מילר סימן לנו לשמור על השקט, בחדר המדרגות חלצנו את נעלינו וטיפסנו על קצות האצבעות לקומה השלישית. הוא נקש קלות על דלת, פתח אותה כדי סדק צר, בירך לשלום את האנשים, ויצא. אבא הלך איתו.
המראה שנגלה לנו היה זה: חדר קטן ומנורה שהייתה תלויה מתקרתו הפיצה אור קלוש. החלונות היו אטומים בנייר כהה, על הרצפה פרושים מזרנים ועליהם רבצו ילדים ונשים. גברים לא נמצאו כאן, אינני יודע היכן היו. מבע פניהם היה אטום, אדיש ושקט. אף אחד לא הוציא הגה. אמא ואני התיישבנו וסקרנו את הנמצאים. אמא לחשה את שמותינו ואחת הנשים הסבירה, אף היא בלחישה, שדירתו של מפקד הגסטאפו נמצאת תחת חדר זה ולכן אסור לדבר, להשתעל, לצחוק, ללכת או להשתמש בשירותים. מותר היה לנשום וגם זה משהו.
נרדמתי וראשי על רגליה של אמי. כשהתעוררתי לא ידעתי אם בוקר או לילה. החלונות היו אטומים ואורה הקלוש של המנורה דלק ללא הפסקה. תנאי החיים בחדר התבררו כבלתי אפשריים. כל צעד מוטעה היה עלול להסגיר את יושבי החדר. כשהיה עליי להתפנות, הייתי ניגש לפינת החדר, שם עמד דלי לצרכים, ובושה הייתה תוקפת אותי. אמא סימנה לי להתגבר, וזה עדיף על ללכלך את מכנסיי. הריח שם היה בלתי נסבל.
מילר הגיע מדי ערב, נושא עמו מעט אוכל - לחם יבש, מזון יבש וקצת מים. הוא שאל לשלומנו, עדכן אותנו בחדשות היומיות ורוקן את סיר הצרכים. תנועותיו היו עצבניות ומתוחות. אין פלא. הבן אדם מסתיר בלב המפקדה הנאצית נשים וילדים יהודים, ואם ייתפס - עונשו מיתה בייסורים, יחד עם כל יושבי החדר. לעתים היו מגיעים עמו לביקור קצר אבות המשפחות לנשיקה, חיבוק, מילים ספורות ושלום. גם אבי הגיע פעם אחת לביקור. איני יודע היכן שהה וכיצד הגיע, אך הוא הבטיח לנו שהוא פועל למציאת מקלט בטוח יותר ובאיכות חיים נסבלת ונוחה. "הסיכון כאן רב על הסיכוי", הודה בפני אמא, "אך אל דאגה, בקרוב תעברו למקלט אחר".
השעות עברו שם באימה ובעצלתיים. מסתבר שאמא שמה בתיק היד שלה דפי ציור, עיפרון וספר קריאה. זה מה שעשיתי: ציירתי וקראתי שוב ושוב את אותם סיפורים. גם אמא לחשה לי סיפורים. ילד בגילי וילדה קצת יותר גדולה, עם עיניים גדולות ועצובות, זחלו לידנו והאזינו אף הם. לא פעם נשמעו דיבורי החיילים הגרמנים, קולות צחוק ושירה, לעתים הד פסיעותיהם נדמו כעומדים מאחורי הדלת וכולנו עצרנו את נשימתנו. ברגעי החרדה הללו שבו ותקפו אותי כאבי הבטן האיומים, ואמא הייתה מלטפת את בטני במעגלים עדינים ומרגיעים.
בין האמהות שנמצאו בחדר הייתה אם צעירה מאוד ולה תינוקת קטנה, אולי בת חודשיים-שלושה. התינוקת נראתה רע מאוד, רוב הזמן היא ישנה, ואמא הסבירה לי שזה בגלל תרופות ההרדמה שהיא מקבלת. "מסכנה", הנידה אמא בראשה, ולא ידעתי אם היא מתכוונת לאם או לתינוקת. גם האם נראתה חלושה וחיוורת ולא היה לה חלב בשביל התינוקת הזעירה שלה.
ואז קרה דבר נורא: תרופות ההרדמה שניתנו לתינוקת אזלו, והיא נתקפה בכי חזק אשר סיכן את דיירי החדר. אמה המסכנה ניסתה להשתיקה ודחפה את פיטמת שדה לפיה, וכשיניקותיה לא העלו דבר -גבר בכייה. הנשים המבוהלות הקיפו את האם והתינוקת המצווחת וניסו להרגיעה. מישהי טבלה חתיכת בד בתמצית ולריאן והצמידה לאפה, אחרת גלגלה מטפחת קטנה ונתנה לה למצוץ, אך דבר לא עזר.
כנראה שכל העניין ארך דקות ספורות, כי הרי די היה בצרחות הללו שיגיעו לאוזני הגרמנים, וזה יהיה הסוף של כולנו. כמו נדברו מראש, קרעו הנשים את התינוקת מזרועות אמה וכיסו פניה הצווחים בכרית. שקט כבד השתרר והדבר הבא החקוק בזיכרוני ומלווה אותי מאז, הוא המראה שנגלה לי למרות שאמי ניסתה להסתירו מפניי. התינוקת הקטנה הייתה ללא רוח חיים ואמה זעקה בהיסטריה, הצמידה את ילדתה לחזה ופרצה בבכי נוראי.
עכשיו היו צריכים להשתיק אותה. כל הנשים אחזו בה, שפכו כמות גדולה של תמצית ולריאן והצמידו לאפה. היא נלחמה בהן, בעטה בידיה וברגליה, משכה בשערותיה, גנחה ונאנקה. אני חיפשתי מפלט בחיקה החם של אמי, משותק מאימה ועיניי נודדות לתינוקת המסכנה, הכחולה והמתה. התמונה הזו מלווה אותי כל חיי מאז. ושוב תקפו אותי כאבי בטן חזקים וחשבתי שאולי כדאי בכלל למות, כי כך לא נראים חיים".
תגובות