דלג לתוכן העמוד דלג לחיפוש באתר דלג לתפריט האתר

לפרסום חייגו: 03-9290020

פרשת השבוע בפתח תקווה

פרשת השבוע

פרשת אחרי מות: דעות ואמונות

עיקר הפרשה: עבודת יום הכיפורים בבית המקדש כולל שני השעירים (אחד לעזאזל) איסור זבחי חוץ, איסור אכילת דם, איסורי גילוי עריות

פורסם בתאריך:


"עבודת הכהן ביום הכיפורים" המתוארת בחלקה הראשון של פרשת אחרי-מות היא, למעשה, עיקרו ורובו של יום כיפורים בזמן שבית מקדש היה קיים. בימינו, ולמעשה בכ-אלפיים השנים שקדמו לימינו, יום הכיפורים קיבל צביון אחר לגמרי ממה שהיה במקורו. בזמנם, עיני העם היהודי היו נשואות לירושלים ולמקום המקדש ואל תכני עבודת הכהן כפי שמופיעים, כאמור, בתחילת פרשת אחרי-מות (התפילות על מתכונתן טרם הותקנו, ובית הכנסת שימש בעיקר מקום לדרשות וללימוד רבני). במסגרת עבודה זו נצטווה הכהן להגריל בין שני שעירים (שעיר= הזכר שבעיזים) אשר אחד ממנו נועד לקורבן אשר מדמו היו מזים בקודש הקודשים, והשני נשלח לעזאזל (=כינוי גיאוגרפי לאזור צוקים במדבר). שני שעירים אלו נועדו לכפרה על בני ישראל והיוו את שיאו של יום הכיפורים בעבודת הכהן. 
נושא זה של כפרת יום הכיפורים המבוטא בשני שעירים אלו היה בסיס לדיון עצום מאוד בחז"ל שעסקו בשאלה על אלו חטאים השעירים הללו (שניהם יחד, וכל אחד לחוד) מכפרים: האם שעיר אחד מכפר על עוונות העם והשני על טומאת המקדש, האם על שגגות (עבירות שנעשו בטעות) או זדונות (עבירות שנעשו במודע), האם על עבירות חמורות או קלות? וכו' וכו'. ואנו נמצא בדיון זה דעות מנוגדות אחד לשני ניגוד רב. למשל, דעתו של רבי יהודה הנשיא כי יום הכיפורים (ע"י שני השעירים) עצמו מכפר, גם אם אין אדם עושה תשובה (=חוזר בתשובה) למול דעת חכמים, כי תנאי ראשון לכפרת השעירים הוא עשיית תשובה. לדיון זה בעולם ההלכה לא הייתה כל משמעות פרקטית (מעשית) על סדר עבודת הכהן בפועל. כלומר, על דיני ופרטי עבודת הכהן כפי שמופיעים במקרא (מה היה צריך לעשות בדיוק) לא הייתה מחלוקת, אך על המשמעות של עבודה זו הייתה מחלוקת אדירה. וכאן, נלמד יסוד חשוב ועקרוני ביהדות באופן כללי וגורף, שמעלה אותו הרמב"ם בפירוש משנה זו העוסקת בשני השעירים, ובמחלוקת על מה הם מכפרים. 
הרמב"ם כותב על מחלוקת זו (ובעוד שני מקומות שונים) כך: "ומחלוקת זו, אין לומר בה הלכה כדברי פלוני!..וכבר ביארנו שכל סברה מן הסברות, שאינה באה לידי מעשה מן המעשים, כשתיפול בה מחלוקת בין החכמים לא נאמר בה הלכה כפלוני". דבריו אלו של הרמב"ם הם עיקרון פונדמנטלי (מהותי) ביהדות ומשמעותם גדולה לאין ערוך. באמונות ודעות שונות ייתכנו מחלוקות נוקבות ולא תהיה הכרעה לגביהן (וגם לא יכולה מלכתחילה להיות הכרעה לגביהן), אלא איש-איש באמונתו ובדעתו. אך בקיום המצוות חייבת להיות הכרעה ברורה מה לעשות, וכיצד. הסיבה פשוטה: היהדות, בניגוד לכ-עשרת אלפים הדתות השונות (וזה כולל את האיסלאם!) אינה רק דת אמונית, היינו דת שעיקרה הוא רק באמונה, אלא דת מצוותית (בז'רגון האקדמי: דת ריטואלית). בדתות אמוניות שונות לכשתתגלע מחלוקת יסודית בדבר אמונה או סברה, ייתכן פילוג חריף עד כדי ייסוד של דת חדשה (פרוטסטנטים-קתולים בנצרות, סונה-שיעה באיסלם וכיו"ב). ביהדות, המשותתת על קיום המצוות בפועל, ייתכנו מחלוקות באמונה, אפילו אמונה על מהות האלוהות עצמה (קבלה- רציונליזם, חסידות-ליטאיות וכו') ובלבד שהחולקים ימשיכו לקיים את אותן מצוות. בשל כך, כל אמירות מסוג: "היהדות אומרת..", או "רוח היהדות היא..", או "זוהי לא האמונה היהודית", וכו' - אין להן מקום כלל. כל עוד המאמין מקיים מצוות - יכול הוא להחזיק באיזו אמונה שירצה אודות היהדות ועדיין להחשב יהודי "כשר" ועוד למהדרין.        

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: