דלג לתוכן העמוד דלג לחיפוש באתר דלג לתפריט האתר

לפרסום חייגו: 03-9290020

פרשת השבוע בפתח תקווה

פרשת השבוע

פרשת מצורע - ואמרתם אלהם

עיקרי הפרשה: דיני טהרת המצורע, דיני צרעת בבתים, דיני הזב והזבה

פורסם בתאריך:


פרשתנו וזו שלפניה (תזריע) הן פרשות לא ''פופולאריות'' אצל הדרשנים, ובכלל לקהל השומעים. הן מתעסקות בנגעים רבגוניים בגוף האדם: בקשקשים, כתמי דם ומוגלות, נדה, זיבות למיניהן ואני מניח שרק השורה האחרונה גרמה לחלק מכם הרגשת קבס. ההימנעות מההתעסקות בנושאים הללו, בוודאי לא אצל חז''ל, אבל בקרב המון העם ודרשניהם הדמגוגים, גרמה למכשולים רבים. ראשית, תורה אחת היא הן לזב, למצורע, ל''ואהבת לרעך כמוך'', ליציאת מצרים, לסיפורי יוסף ואחיו, לפרשת המרגלים וכו'. שנית, הימנעות למידה של הנושאים הללו, גורמת לבורות אלמנטרית בהבנת התורה ככלל ופרשות אלו בפרט. כה יוסיף לי אלוהים, אם לפחות חמישים אחוזים מתלמידי הישיבות (וברור שקרוב למאה אחוזים מאלו אשר ''תורתם אינה אומנותם'') יודעים, למשל, שחלק מדיני המצורע (פרימה, פריעה, תשמיש המיטה) חלו גם לאחר חורבן בית המקדש והם תקפים גם לימינו. 

הרמב''ם פותח את הלכות טומאת מצורע כך: ''טהרת מצורע זו עוסקת בין בארץ בין בחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית''. ואגב, צרעת היא שם משותף למחלות עור רבות, כגון פסוריאזיס (ספחת בלשון המקרא) ואלו המקיימים מצוות בימינו לא יכולים להעלות על דעתם לרגע שמי שיש לו סבוריאה, לדוגמה, היה חייב - היום! - מדין מצוות עשה לנהוג כאבל. לא נכנס כרגע לסיבות מדוע אין חלק ב''שולחן ערוך'' שעוסק בדיני מצורע והתשובות, שעד היום לא מספקות את גדולי ישראל, מדוע לא נוהגים היום הלכות מסוימות הנודעות לצרעת. רק נתתי דוגמה אחת, כיצד חוסר בעיסוק, שינון ולימוד עם שתי הפרשות הללו מביא לכשל, לפחות ברמה התודעתית, של הבנת התורה. 

כאמור, החשש האסתטי מהתעסקות בנושאים אלו לא נעלם מעיני חז''ל, ואחד מהפירושים המאלפים ביותר שמצאתי מופיע אצל הנצי''ב*, שפותח את פירושו בעצם בתמיהה על פסוק מפרשתנו שפותח את דיני הזב והזבה. פסוק שנראה הכי נדוש ובנאלי בתורה: ''וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵהֶם..''. טוב, המילים: ''וידבר ה' אל משה'', לא חסרות בתורה. יש אפילו, ודי הרבה: ''וידבר ה' אל משה ואהרון''. 

יש, אומנם לא רבות, גם: ''דברו אל בני ישראל''. אבל אין בכל התורה כולה פעם אחת שנכתב: ''ואמרתם אליהם''. ועזבו עכשיו את החידוש הלשוני, זה 'חוצה מעיישה', הנצי''ב שואל שאלה עקרונית: אם כתוב ''דברו אליהם'', כלומר תלמדו את העם את הציוויים, אז למה צריך שוב פעם לחזור על הציווי, כלומר ללמד אותם שוב? ''והכי גרוע'' מילא לחזור על הציווי, אבל דווקא בענייני זב וזבה?? לא מצאתם מקום אחד, מוישה ואהרל'ה ''לחפור'' לעם אלא רק בעניינים הכי מאוסים? תשובתו, שאביא את עיקרה, היא לדעתי 'מאסטר פיס' בלימוד התורה בכלל, ובפדגוגיה בפרט: ''..והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדִבור והלִמוד בהם (בדיני הזב והמצורע) ורק משה הוא מוכרח ללמד לישראל..אבל אחר שכבר למדם שוב אין המצווה להגות בהם (כך היינו סבורים)... משום הכי (בגלל זה) כתיב בפרשה זו 'ואמרתם אלהם', שגם אהרֹן ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו..'', והנצי''ב מסיים גם בהוראה חינוכית בכל דור ודור: ''והוא הדבר כל רב לתלמידיו ומשום שבאמת בלמוד התורה אין יוצא רע''.


הערות:
* ר' נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893 ראש ישיבת וולוז'ין 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: