דלג לתוכן העמוד דלג לחיפוש באתר דלג לתפריט האתר

לפרסום חייגו: 03-9290020

פרשת השבוע בפתח תקווה

פרשת השבוע

פרשת צו - וזאת התורה

עיקרי הפרשה: המשך פירוט הקורבנות. משיחת המשכן ואהרון ובניו הכוהנים והקדשתם לעבודות המשכן. הכוהנים מצווים לצאת לשבעה ימי ''מילואים'' באוהל מועד, עד הסמכתם הרשמית.

פורסם בתאריך:



בתחילת פרשה זו קיימת חזרה על פרטי הקורבנות השונים (עולה, חטאת, אשם וכו') עליהם קראנו בפרשה הקודמת. למרות חזרה זו, קיימים מספר הבדלים בין הציוויים בפרשתנו לבין אלו שבפרשת ויקרא (הקודמת). לא נתייחס לרוב ההבדלים, אשר חלקם משמעותיים ואופרטיביים (כלומר נלמד מהם ציווי חדש, או תוספת לציווי הקודם) אך ''בגדול'' ההבדל המרכזי בין שתי מערכות הציווים הוא השוני באלו שמצווים: הפרשה הקודמת (ויקרא) עוסקת באלו הנדרשים להביא את הקורבנות (העם על שלל מרכיביו) ואילו פרשת צו עוסקת בכוהנים הנדרשים לבצע בפועל את עבודת הקורבנות. 
עוד הבדל, שבו נתמקד הפעם, עוסק במה שלכאורה נראה תוספת לשונית על דרך המליצה. בפרשת ויקרא נכתבו ציוויי הקורבנות, פרטיהם ותוכנם בשפה אפודיקטית (=תמציתית, אינפורמטיבית, אם תרצו) ואילו בפרשתנו בפתיחת הציווי על כל קורבן, מופיע צמד המילים: ''זאת תורת ה-..'' ואז מופיע הפירוט של כל קורבן (''זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה'', ''זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת'' וכו'). כאמור, פתיחה לשונית זו נראית תוספת מליצית ותו לא - אך נמצא שמשמעותה בעיני חז''ל חורגת, ואף מפתיעה מאוד, ממשמעותה הפשטנית. 
חז''ל (וכאן צריכים לומר כי כמעט מדובר בקונצנזוס), במספר מדרשים שונים ואף בתלמוד עצמו מפרשים את הפסוק המסכם את דיני הקורבנות: ''זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים'' באופן שאלמלא הדברים נאמרו מפיהם - הרי שבפי אחרים היו אלו דברי כפירה. כאמור, פסוק מסכם זה מבחינת הפשט ברור מאוד: זאת התורה לעולה וכו' = אלו הם הדינים של העולה וכו'. אך חז''ל לא מקבלים זאת וטוענים שאם אכן זו הייתה הכוונה הרי שהפסוק היה צריך להיות: ''זאת התורה'' נקודתיים ואז שמות הקורבנות, ללא תוספת האות-ל': ''ל-עולה'', ''ל-חטאת'' (או מקסימום היה צריך להכתב: ''זאת התורה של העולה, של החטאת'' וכו'). מכאן מגיעים חז''ל (וכאמור, מדובר כמעט בקונצנזוס של אישים שונים בתקופות שונות ובמקומות גיאוגרפיים שונים) לקביעה מהפכנית: ''ללמדך, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה, ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם''. כלומר, מתוספת צמד המילים ''זאת התורה'' בהקשר זה, וכן מהשימוש באות-ל' באותו הקשר (שאותו דורשים חז''ל כקיצור של ''לא-עולה, ''לא-חטאת'' וכו') לומדים חז''ל שמי שעוסק בתורה לא צריך כלל את הקורבנות (וראוי לומר כי רוב הפרשנים אף טוענים שחז''ל התכוונו בדברים אלו גם בזמן שבית המקדש היה קיים). 
מבלי להכנס כרגע לדיון דקדוקי, ומבלי להכנס כרגע למניעים שהביאו את חז''ל לקביעה זו (שסביר להניח נאמרה כדי לקבע את מסגרתה של היהדות והעם היהודי לאחר החורבן כדת המוגדרת בתורה ובלימודה) הרי שהמציאות - והרי כל דיון ''אקדמי'' בעניין זה הוא טפל ואותנו מעניינת המציאות - מוכיחה כי דברי חז''ל הם הם המאפיין המובהק של היהדות. קורבנות ופולחנים שונים היו קיימים בכל התרבויות העתיקות המוכרות לנו (גם בתקופת חז''ל) ייחודה של היהדות באלפיים השנים האחרונות – הייתה בלימוד התורה ובקיום המצוות. ואך ורק בהם. 

תגובות

captcha
הקלד את המספרים שאתה רואה בתמונה: