הסיפור שלא סופר על מדליית הניצחון שהונפקה לרגל נצחון מכבי תל אביב על צסק"א
40 שנה לניצחון המזהיר של מכבי על צסק"א
פורסם בתאריך: נכתב על ידי:
[ גילוי נאות: אבשלום בורשטיין המוזכר בכתבה הוא אחיו של הכותב]
ביום 17 בפברואר 2017 ימלאו 40 שנה לאחד המאורעות החשובים בקנה מידה לאומי ואף בינלאומי בתולדות הספורט הישראלי , הלא הוא ניצחונה של קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב על קבוצת צסק"א מוסקבה. אחרי שגברה בראשית 1977 על קבוצת הפאר של ריאל מדריד 94-85 ועל קבוצת ברנו מצ'כוסלובקיה 76–91, הועידה ההגרלה למכבי בשלב חצי-הגמר את הקבוצה ממוסקבה - קבוצת הצבא האדום, שעד לאותה עת זכתה ארבע פעמים בגביע אירופה ונחשבה למעצמת-על במונחים של הכדורסל האירופי. שישה משחקניה שיחקו בנבחרת ברית המועצות, שהנחילה בגמר אולימפיאדת מינכן 1972 הפסד ראשון בתולדותיה לנבחרת ארצות הברית.
עשר שנים קודם לכן, בעקבות מלחמת ששת הימים, ניתקה ברית המועצות את יחסיה הדיפלומטים עם ישראל והחרימה אותה בכל זירה אפשרית. צסק"א סירבה לשחק בתל אביב (וקיבלה על כך הפסד טכני) והשלטונות הסובייטים סירבו לתת לשחקני מכבי אשרות כניסה לברית המועצות. לבסוף הוחלט שמשחק "הבית" של צסק"א יקוים באולם נייטרלי בעיירה וירטון שבבלגיה ב-17 בפברואר 1977. המשחק נערך באווירה רגשית טעונה במיוחד, ועורר אז את תשומת לבם של ישראלים רבים , אף כאלו שכלל לא התעניינו בכדורסל. רבים מתושבי ישראל צפו במשחק ששודר בערוץ הראשון, הערוץ היחיד באותם הימים.
במשחק עצמו ניצחה מכבי 79–91. התחושה בקרב הישראלים הייתה שזהו ניצחון על ברית המועצות כולה ולא רק על צסק"א מוסקבה, ובמשך שנים נחשב המשחק למאורע מכונן בהיסטוריה ובזהות הישראלית. גם שנים רבות אחרי, משודר המשחק מדי פעם בשידור חוזר בטלוויזיה הישראלית.
בסיומו של המשחק ובאופריית הניצחון הגדול שהושג, הכריז טל ברודי, כשאוהדים רוקדים מסביבו בהתרגשות, במבטאו האמריקאי המוכר: "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה - לא רק בספורט, בהכל", משפט שהפך לחלק בלתי נפרד מאוצר הביטויים העברי. בישראל עצמה, עם היוודע דבר הניצחון, פצחו אלפים בחגיגות ספונטניות ברחובות, וכ-15,000 מאוהדיה של הקבוצה התקבצו בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין) לחגוג את הניצחון הגדול.
אבל סיפור מרתק לא פחות, זה שלא סופר מעולם, התרחש אז מאחורי הקלעים. ב-23 בפברואר 1977, כמעט שבוע לאחר המשחק, כשעם ישראל עדיין חוגג את הניצחון, ציין אבשלום בורשטיין, איש עסקים מחיפה ואחד ממייסדי חברת ר"צ, שהייתה חברת הליסינג הראשונה בישראל, את יום הולדתו ה-40 . בעודו חוגג את הארוע יחד עם בני משפחתו ושותפיו לעסקים צץ במוחו של אבשלום רעיון מבריק, תרתי משמע, והוא להנציח את המאורע בוירטון על גבי מדליות מזהב ומכסף. עוד באותו ערב התקשר בורשטיין עם שמעון מזרחי, יו"ר מכבי ת"א, וקבע איתו פגישת עבודת למחרת היום!
למחרת נפגשו בורשטיין ושותפיו לחברת ההשקעות "שרז", בועז לבינט וחיים מנדלסון זכרונם לברכה, עם מזרחי ותוך שעתיים ניסחו חוזה התקשרות שעיקרו: תמורת 100,000 לירות ישראליות (סכום עתק באותם ימים) ו-25 מדליות זהב נותנת מכבי ל"שרז" חסות וזכות להנפיק מדליה שעליה מוטבע סמל אגודת מכבי תל אביב וכן התוצאה, התאריך והמקום של המשחק עם צסק"א.
תוך ימים ספורים התקשרה "שרז" עם חברת "דניה", אשר הנפיקה עד אז כמה מדליות בנושאי ספורט, שכרה את שירותיו של האומן הנודע דן רייזינגר לעיצוב המדליה, הפעילה חברת פרסום, ומיד החל מסע נמרץ להפצת המדליות. מסע הפרסום כלל מודעות בארץ ובחו"ל בעברית, באנגלית וברוסית, וההזמנות החלו לזרום לחברה. בכוונת המנפיקים ובאישור מכבי היה להנפיק 10,000 מדליות מכסף ו-1,000 מדליות מזהב!
במשחק הליגה הראשון שהתקיים בתל אביב לאחר שובה של הקבוצה מוירטון הוענקו לכל שחקני מכבי תעודות קלף שבהן נאמר: "תעודה זו מזכה את בעליה בקבלת מדליית הניצחון מזהב אשר הונפקה במיוחד לציון המאורע". שלושת הגופים השותפים למיזם סברו כי ספורטאים רבים ובעיקר חובבים ירכשו מדליה מזהב או מכסף כדי לכלול אותה באוסף שלהם או סתם לשמור אותה כמזכרת מהיום המרגש והמרתק.
עד כאן, הכל נראה שפיר, אולם מתברר כי צד אחד בכל הסיפור נשכח לגמרי – וזה הצד שהפסיד! הרוסים טענו, שעל פי תקנות פיב"א (איגוד הכדורסל הבינלאומי) אסור היה להנפיק מדליה שעליה מופיע שם האגודה שלהם (אפילו שזה רק בעברית) ללא הסכמתם. הם פנו לפיב"א ותבעו את התערבותו בפרשה. במגעים בעניין זה הושמעו גם איומים כי ישראל לא תוזמן לאולימפיאדת מוסקבה, שאמורה הייתה להתקיים ב-1980, אם מכבי תל אביב לא תפסיק להנפיק את המדליות (לבסוף הייתה זו ישראל, שבדומה לרוב מדינות המערב ובלחץ ארצות הברית, החרימה את האולימפיאדה בשל פלישת ברית המועצות לאפגניסטן כשבעה חודשים לפני תחילת המשחקים).
בעקבות הלחץ שהופעל עליה פנתה מכבי תל אביב לבורשטיין ולשותפיו לחברת "שרז" וביקשה מהם להפסיק את הפצת המדליות. לתמונה נכנס גם משרד החוץ הישראלי שממש הפציר בפני היזמים לחדול מהנפקת המדליות כדי להימנע משערוריה בינלאומית. התקיימו מספר שיחות עבודה ולבסוף, ב-18 במרץ 1997, נשלח לחברות "שרז" ו"דניה" מכתב בנוסח הבא שהוסכם על ידי הצדדים:
"בהמשך לשיחותינו ולאור דרישת פיב"א נבקשכם שלא להמשיך במפעל המדליה וכן נבקשכם לדאוג לפרסומים המתאימים שייעשו ללא דיחוי (הנוסח יסוכם עמנו). אנו מצרפים בזה את הערבויות הבנקאיות שקיבלנו מכם. בכבוד רב, מכבי תל אביב – מחלקת הכדורסל."
סוף דבר, חברת "שרז" הודיעה למכבי תל אביב כי המבלטים של המדליה הושמדו סופית והמציאו לאנשי מכבי את הצילומים המראים את מנהל "אמנוגרף", החברה שיצרה את המבלטים, משחיז אותם. בידי הציבור נותרו רק 141 מדליות זהב ו-290 מדליות כסף.
השתלשלות האירועים הדרמטיים סביב מדליות אלה הפכו אותן בן לילה למוצר נדיר ויוצא דופן בקרב אספני מדליות בארץ ובעולם. אין ספק שמי שהזדרז ורכש מדליה לפני שהרוסים "עלו" על העניין, עשה עסק טוב, הן מהבחינה הנוסטלגית והן מהבחינה הכלכלית.
נכתב על ידי
אלמוג בורשטיין
שופט שחמט בינלאומי, נציג ישראל באיגוד השחמט האירופי ומנכ"ל המרכז הישראלי לקידום השחמט. B.A בכלכלה אוניברסיטת תל אביב וקורסי ניהול בכירים.
תגובות