הפעם אריה ימיני על הבמה
האריה פרש. מאת: צור חכמון
פורסם בתאריך: נכתב על ידי:
אריה ימיני פורש מתפקידיו בעיריית פתח תקווה ובניהול היכל התרבות, שהוא נמנה עם מייסדיו. עשרות אמנים באו לשיר, לספר ולהחזיר לו מעט מהאהבה שהעניק להם במשך חמישים שנות עשייה; אחרים שלחו ברכות מצולמות. צור חכמון שנכח בערב ההצדעה, חזר אחורה בזמן ונזכר בדירה ברחוב מוהליבר, בשני האחים התאומים ובנער מגמגם שחלם להיות זמר ופגש את האנשים הנכונים שלקחו את החלום שלו ברצינות.
במשך שנים דאג אריה ימיני שמישהו אחר יעמוד במרכז הבמה. בערב הזה כבר לא הייתה לו ברירה. הבמה היתה שלו. האמנים, השירים והסיפורים, כולם התכנסו סביבו.
יש ערבי פרידה שבהם מקריאים את קורות חייו של הפורש. בערב של אריה, קורות החיים שלו עלו לבמה שרו ורקדו.
אמן אחר אמן, זמר אחר זמרת, מפיקים, בימאים, אנשים שהקהל הישראלי מכיר היטב, ביקשו להודות לאיש שזיהה אותם גם כשהקהל עוד לא הכיר. האיש שפתח דלת, נתן הזדמנות, עודד, סייע, חיבר ובעיקר הבין שמאחורי כל שם בתוכנייה עומד כישרון שרוצה להמשיך ליצור.
ישבתי בהיכל התרבות וחשבתי כמה קשה להפיק ערב שיסכם חמישים שנות עשייה.
אפשר לבחור שירים, להזמין אורחים ולהכין סרטונים. קשה יותר להכניס לערב אחד את כל הפעמים שבהם מישהו היה זקוק לאריה והאריה היה שם. והיו הרבה כאלה
ערב ההצדעה, שהתקיים ב־28 באוקטובר וצולם לשידור בטלוויזיה, ציין את פרישתו של ימיני מניהול מינהל התרבות בעירייה ומניהול היכל התרבות.
חמישים שנות פעילות בעולם התרבות התכנסו לכמה שעות, באולם שמזוהה איתו.
הפעם האמנים באו בשבילו
נועם גילאור הנחה בחן ובנועם והוביל ערב עמוס בכישרון, בזיכרונות ובחיבה שלא נזקקה להוראות במאי.
ראש העיר רמי גרינברג, דליה אוחיון וגדי צדקה היו בין הדוברים. לצד דברי ההוקרה נשמעו לאורך הערב עדויותיהם של אמנים על הדרך שבה אריה ליווה אותם.
שוב ושוב חזר אותו עניין: הוא תמך בהם בכל דרך שיכול היה, כדי שיוכלו להמשיך להופיע, לשיר ולעשות תרבות.
כששומעים דברים כאלה מאמן אחד, זו מחמאה. כששומעים אותם מאמנים רבים, מדורות שונים ומתחומי יצירה שונים, מתחילים להבין שזו שיטת עבודה. כך האיש נהג.
נורית הירש, כלת פרס ישראל לזמר העברי, שרה את ״עשב הזמן״ והתרגשה. היוצרת, שכל כך הרבה ממנגינותיה מלוות את חיינו, הקדישה הפעם את המוזיקה לאדם שהקדיש חלק גדול מחייו כדי שתישמע.
גם אמנים אחרים בחרו בקפידה את השיר שבאמצעותו רצו לדבר אליו. לעיתים נדמה היה שהם ממתינים למשפט מסוים, לשורה אחת שתאמר עבורם את כל מה שקשה לדחוס לברכה.
הקהל שמע שיר מוכר; אריה קיבל מכתב אישי.
בין המשתתפים שעלו לבמה היו שולי נתן, שרה׳לה שרון, דורית ראובני, אריה מוסקונה, יונית טובי, אופירה גלוסקא, גיא שגיא, טל סונדק, מוזס סימן טוב, שלומית אהרון, טילדה רג׳ואן ואחרים. אורי קריב היה המנהל המוסיקלי של הערב, יענקל׳ה מנדל השתתף, וגם מקהלת גיתית הייתה חלק מן המחווה.
ומעל לכל הרשימה המרשימה הזאת ריחפה תחושה פשוטה: האנשים כולם שמחו לבוא , גם הקהל
על המסך הוקרנו ברכות של רן דנקר, דודו פישר, שימי תבורי, טל מוסרי, דוד ד׳אור, דן כנר, אפי נצר, דורון מזר, חיים אוסדון, עילי בוטנר, מירון מינסטר וגיל שוחט.
גם דרך המצלמה עברה אותה קרבה. שמות גדולים, שכל אחד מהם הביא את אריה הפרטי שלו: זיכרון, תודה, חיוך, רגע של עזרה שלא נשכח.
היה משהו יפה במפגש הזה. על במה אחת התקבצו עולמות מוזיקליים ותיאטרוניים שונים, דורות שונים וקולות שונים. המכנה המשותף ישב באולם ושמע, במשך ערב שלם, כמה אוהבים אותו.
גם מאחורי הקלעים יש תרבות
אנחנו רגילים למדוד חיי תרבות במספרים: כמה מופעים, כמה מנויים, כמה כרטיסים נמכרו וכמה אנשים הגיעו. אלה נתונים חשובים, בוודאי למי שצריך לנהל מוסד תרבות ולשלם את חשבונותיו.
אבל בערב הזה נשמע גם מה שלא מופיע במאזן.
איך קיבלו אמן כשהגיע. האם הקשיבו לו. האם זכרו אותו גם בתקופה פחות טובה. האם היה מי שראה בו ערך עוד לפני שהצלחתו הפכה לעובדה.
מנהל היכל תרבות פוגש את האמן לפני מחיאות הכפיים ולעיתים גם אחריהן, כשהן כבר נחלשו. נדרשת ממנו יכולת לבחור, להחליט ולנהל; נדרשת גם רגישות לאנשים שחייהם המקצועיים תלויים במידה רבה בהחלטות האלה.
אריה הביא לתפקיד את שתיהן.
במשך השנים הוא פעל כדי שלפתח תקווה יהיו חיי תרבות משלה: במה ליוצרים, הזדמנויות לכוחות מקומיים ומפגש קבוע של תושבי העיר עם מיטב האמנות. כדי שמשפחה תוכל לצאת להצגה בעיר שלה, שילד יראה מופע ויגלה עולם, ושאדם מבוגר ימצא בשיר מוכר גם חברה וגם נחמה.
היכל תרבות מעניק לעיר הרבה מעבר לבילוי של ערב. הוא מאפשר לה להיפגש עם עצמה. אנשים שבדרך כלל אינם יושבים יחד מוצאים את עצמם באותה שורה, צוחקים באותו רגע, ולפעמים גם מנגבים דמעה באותו רגע. במשך שנים אריה עבד כדי שהמפגשים האלה יקרו כאן, בפתח תקווה.
האירוע היה גדוש, מכבד ומקצועי. ניכר שהושקעה בו מחשבה, וניכרה בו גם היכרות עם האיש שלכבודו התקיים. אפילו אם אריה לא הפיק את הערב, טביעות אצבעותיו היו שם: בבחירת המשתתפים, בכבוד שניתן להם, בחיבור בין דורות ובמקום שנשמר למוזיקה ולמילה.
זו אולי אחת הדרכים היפות לראות מורשת מקצועית. האנשים שסביבך כבר יודעים לעשות היטב את מה שהיה חשוב לך.
ובתוך כל הכוכבים, מה שנגע בי יותר מכול היה דווקא אריה נעים ההליכות, האיש שאני מכיר שנים. מי שזכה לתפקידים, לאחריות ולהשפעה, והמשיך לפגוש אנשים בחיוך ובנועם.
הכותרת ״האריה שאג״ מתבקשת. אבל מי שמכיר אותו יודע כמה הרבה הצליח לעשות דווקא בקולו השקט. בערב הזה היו מספיק אנשים על הבמה כדי להעיד עד לאן הגיע הקול הזה.
ועכשיו, ברשותכם, זכרון אישי חמישים וחמש שנים לאחור
את הדברים האישיים הבאים אני כותב בלי לראיין איש ובלי לבקש את תגובתו של אריה. אני כותב מזיכרוני, בחלוף חמישים וחמש שנות היכרות שהתפתחה לחברות, גם הרחק מתחומי עיסוקו.
הזיכרון שלי מתחיל ברחוב מוהליבר, במרכז פתח תקווה.
שם גרו התאומים אודי ואריה ימיני. להוריהם היו שתי דירות מחוברות, באחת התגוררה המשפחה, ובדלת ממול גרו התאומים. מבחינתנו, בני הנוער של אותם ימים, היה בסידור הזה משהו מעורר השתאות. שני אחים צעירים עם ממלכה משלהם, ועם סדר יום שהיה שונה למדי מזה של רוב הצעירים שהכרנו.
כבר בגיל שש־עשרה, במסגרת פעילותם במועצת הנוער העירונית, הם השתלבו בהפקת ״הפסתיכון״, תחרות הזמר העירונית. ה־The Voice של המושבה הראשונה, הרבה לפני שמישהו חשב שכיסא מסתובב הוא תנאי לגילוי כישרונות.
אני אוהב לשיר. השירה, למרבה הצער, מעולם לא גילתה כלפיי אותה מידה של התלהבות. אבל היה לי חבר, משה לוי, שחלם לשיר על במה.
משה היה בחור מצוין, רגיש ודתי, שאמו הייתה מלוחמות הלח״י. יום אחד הוא לקח אותי לפגישה עם שני האחים המפיקים, כדי לספר להם שהוא רוצה להשתתף בתחרות.
אני זוכר היטב את הרצינות שבה קיבלו אותו. שני נערים, בעצמם בני שש־עשרה, הקשיבו לחלום של נער אחר כאילו זו משימת חייהם. הם ייעצו, ביקשו לשמוע את השיר שבחר / כתב, סידרו חזרות וליוו את ההכנות במשך חודשים.
עד כאן, אפשר לומר, סיפור רגיל על צעירים שחולמים לשיר ועל צעירים שמארגנים תחרות.
אלא שמשה גמגם.
בדיבור המילים לא תמיד נשמעו לו. בשירה הוא מצא דרך לתת להן לצאת ברצף. העלייה לבמה הייתה עבורו הרבה יותר מהשתתפות בתחרות. הוא התכונן אליה ברצינות עצומה, ובשביל נער דתי באותם ימים, אולי היה בהרפתקה הזאת גם טעם קטן של מעשה כפירה.
שמעתי אותו מתאמן כל כך הרבה פעמים, שגם היום, אחרי כחמישים וחמש שנים, אני עוד זוכר מילים מן השיר.
בסוף התחרות משה לוי הוכתר למנצח.
אפשר לשכוח מי ישב באולם, מה לבשו ומה היה סדר ההופעות. את הרגע הזה קשה לשכוח.
בערב הפרידה מאריה חשבתי שוב על משה. נדמה לי שכבר שם, בדירה ברחוב מוהליבר ובהכנות לתחרות הנוער, אפשר היה לראות משהו מן האיש שאריה יהיה: אדם שמקשיב למי שרוצה לעלות לבמה, ולוקח ברצינות את האפשרות שהוא ראוי לה.
אודי הפך לאוהד, ואריה הפך לאהוד
בהמשך מצאתי את עצמי ברשימת המקורבים. הוזמנתי למופעים בבית ההסתדרות, להופעה של עוזי חיטמן וללהקות שהתאומים הנמרצים נתנו להן במה. אחת מהן נקראה, כמדומני, ״הפופולים״. אני משאיר לזיכרון את הזכות להיות מעט פחות מסודר מארכיון.
התאומים ידעו להניע דברים. תמיד הייתה יוזמה, תמיד הופעה בדרך, תמיד מישהו שכדאי לשמוע.
ואל תטעו: לצד כל הפעילות הזאת היו להם גם חיי נוער מלאים, מעגל חברים גדול ויכולת להפתיע. לעולם לא אשכח את הג׳יפ הענק שרכשו וטיפחו, ואת הבילויים והנסיעות שלנו לעיר הגדולה. מי שמכיר את אריה בעיקר דרך החליפה המקצועית, צריך היה לראות גם את הפרק ההוא.
הצבא פיזר אותנו, כפי שהוא נוהג לעשות לחבורות צעירים. אחר כך חזרנו ונפגשנו, כל אחד בדרכו, לעיתים יחד ולעיתים לחוד. אודי הפך לאוהד, ואריה הפך לאהוד.
המשחק במילים מתבקש. במקרה של אריה, הוא גם מדויק.
החותם שלו היה שם גם כשאחרים הפיקו
ישבתי בערב הזה מול הבמה, והמרחק בין הדירה במוהליבר להיכל התרבות נראה פתאום קצר מאוד. חמישים וחמש שנים חלפו, אבל הרצון לתת לאנשים במה נשאר מוכר.
הפעם היה זה אריה שקיבל בחזרה.
ויש לי גם הצעה לעיר
אריה, איש מאיתנו לא באמת מאמין שתחדל לעסוק בתרבות.
אפשר לפרוש מתפקיד בעירייה. קשה יותר לפרוש מסקרנות, מאהבה לאמנים ומהרגל בן עשרות שנים לחשוב מי צריך במה ומה עוד אפשר לעשות.
אני מודה שאיני יודע לאן פניך. אבל אני בטוח שיש דרך נוספת, ואני מתכוון לעקוב אחריה כחבר, וכמי שזוכר אותך עוד לפני כל התארים.
ולעיריית פתח תקווה יש לי הצעה.
בשנים האחרונות ניתן שם כמעט לכל גשר, משעול, כביש ורחוב. יש בכך חשיבות: עיר זוכרת את אנשיה גם באמצעות המקומות שנושאים את שמם. נדמה לי שבמקרה הזה, החיבור בין האיש למקום כבר נעשה מזמן. נותר לתת לו ביטוי רשמי.
אני מציע למצוא שדרה, היכל, מיזם תרבותי שיישא את שמו בעיר.
לפני כחמישים וחמש שנים ראיתי שני נערים לוקחים ברצינות חבר מגמגם שרצה לשיר. השבוע ראיתי אמנים מן השורה הראשונה בארץ באים להודות לאחד מהם.
בין שני הערבים האלה נמצאים מפעל חיים, עיר שלמה והרבה מאוד אנשים שקיבלו הזדמנות.
תודה, אריה. עכשיו תורך לשמוע את מחיאות הכפיים.
נכתב על ידי
צור חכמון
משפטן, פרסומאי, ואסטרטג. ייסד את עיתון מלאבס ועמד בראשו משך 4 שנים עד שמכר אותו לקבוצת "הארץ".
תגובות