משפחתו נחטפה ושוחררה והוא מצא את התקווה בביה"ח שניידר
אביחי ברודץ' ב-7/10 נלחם במחבלים ונפצע, עובד כיום כאח בביה"ח שניידר בפ"ת: "חווינו יום מהשואה ולצערי הרב השואה הזו נמשכת עבור משפחות עד היום". ראיון.
פורסם בתאריך: נכתב על ידי:
בשבת השחורה של השביעי לאוקטובר, אביחי ברודץ', גר בכפר עזה.
כאחד מחברי כיתת הכוננות; ברודץ' הכניס את אביגיל עידן לביתו, נלחם בעשרות המחבלים שהגיעו לקיבוץ ונפצע.
המחבלים השתלטו על בית משפחת ברודץ' וחטפו לרצועת עזה את אשתו, שלושת ילדיהם ואביגיל עידן בתו של רועי עידן ז"ל שנרצח. אביגיל נותרה בשבי עם משפחת ברודץ' עד לשחרורם ב-26 בנובמבר בעסקת שחרור החטופים הראשונה.
ברודץ' מספר ל"פ"ת עכשיו": "הגורל רצה שהמשפחה שלי נחטפה, מצד שני הגורל רצה שוגם אני הצלחתי להילחם ולא למות ולעשות את החלק שלי למען הקיבוץ והמשפחה שלי לא נרצחה - נחטפה וחזרה. אז בסיפור שלי יש הרבה מאד מזל, אני חושב שמי שיכול לחוות את המזל הזה, מאד רוצה שיקבלו את מה שקיבלתי."
הסיפור של אביחי ברודץ הוא סיפור מרגש על הכוחות שיש באדם ועל התקווה שהוא מוצא בבית חולים. שוחחנו עימו ויצאנו עם תקווה.
שמע אביחי, מה שאתה עברת זה בלתי נתפס ולאחר מכן באיזשהו שלב התחלת פרק חדש ושונה לחלוטין מהפרק הקודם.
"כן ככה יצא, סיימתי את המהלך של ההסבה לסיעוד לפני, אבל כן אכן כך".
מה שלומן של הילדות שלך?
"ברוך השם, אנחנו בחיים. גרים בקיבוץ שפיים שמארחים אותנו מאד יפה. יום כזה ויום כזה. יום שקמים בבוקר ומתחילים בו מחדש, או שאני הולך למשמרת או שאשתי צריכה להתמודד עם מה שיש והילדים הולכים לגן או לבית ספר ולפעמים אלו ימים יותר קשים שנזכרים בנרצחים. חבר טוב שלי אבא של אביגיל היה חבר מאד טוב שלי ושל הילדים ואשתו סמדר זכרם לברכה. אז יש ימים שמתאבלים על האנשים או על מה שקרה בקיבוץ. רוצים לחזור הבייתה לקיבוץ.
גם את השכן שלי תומר חרמש רצחו, הוא קבור פה בשפיים, גם אותו הלכנו לבקר, במקום שנבקר אותו בבית ונשחק נינטנדו, אנחנו נאלצים לבקר אותו בבית הקברות. את השכנים שלי שחטפו ונרצחו – בסוף אנחנו יושבים ומדברים על זה, על מה שאנחנו מתגעגעים לזה וכמה טוב שהיה לנו.
אבל יש פה ים ואנחנו חוגגים ימי הולדת וחיים כרגיל".
חייב לשאול שאלה הבנאלית, אחרי כל הדאגה ודאגה כשיותר מדי ימים שמשפחתך הייתה בשבי, מאין הכוחות לחזור לשגרה ועוד לעבוד כאח? - זו עבודה תובענית ביותר.
"הבנתי מהר מאד וזה גם מהסתכלות סביבי שאת האירוע הזה לא עברתי לבד, הרבה אנשים מהקיבוץ ומהדרום וכל עם ישראל, בארץ וגם בגולה עברו אירוע מכונן מבחינה היסטורית - יהודית ואני הבנתי את זה מאנשים מסביבי – זה קל מאד להישאב לצער ולכאב ואם אני אתן לעצמי להישאב לזה, אני אמצא את עצמי במקום לא טוב ואני חושב שגם המשפחה שלי עברה את הדבר הזה כמו שאני עברתי איתו עם כל החברים שלי שנרצחו והקיבוץ שנחרב.
הם נחטפו וישבו בשבי וכל לילה הם הלכו לישון בתחושה שהם לא יתעוררו בבוקר. הבנתי שאם אני ממשיך לשקוע, הם שוקעים יחד איתי וחשבתי שזה נכון לעשות את הצעד הזה, להתחיל לחזור לחיים, האמנתי שזה יעזור גם למשפחה שלי לחזור לחיים וגם היום אני מאמין בזה, אני חושב שהצעד היה נכון.
אני מאד אוהב את העבודה שלי, המשפחה גם מעריכים את זה.
עם ישראל נתן לי כל כך הרבה בתקופה הזאת, זו הסיבה שאני שרדתי אותה וזה המעט שאני יכול לתת חזרה. אני מאד נהנה מהעבודה, אבל בכל זאת לטפל באנשים זה תמיד ברכה".
איך הגעת להיות אח בשניידר?
"כשהמשפחה חזרה, אז שניידר פתחו מחלקה לשבים, המשזפחה שלי הגיעה לשם,. זו בעצם הפעם הראשונה שהכרתי את בית חולים שניידר, שמרתי על קשר עם פרופ' לבני האחראית על מחלקת השבים ומנהלת בית החולים אפרת ברון הר לב.
סיימתי את לימודי הסיעוד, התחלתי הסבה עוד לפני ה-7/10, מאד רציתי לעבוד בבית חולים שניידר והתחלתי לעבוד בשניידר לשמחתי. היה לי מזל שקיבלו אותי כי זה בית חולים נהדר. מקום מאד מיוחד".
במה עבדת קודם?
"אגרונום".
ביום ראשון השבוע התקיימה במרכז הרפואי שניידר עצרת למען החטופים וברודץ' סיפר בה על מה שעבר ב-7/10 ועל שחרור החטופים.
איך התחושה שיש עדיין חטופים בשבי החמאס בעזה?
"שניים מהם מכפר עזה, גלי וזיו שני אחים בני 20+, אנחנו מכירים אותם, בקיבוץ כולם מכירים את כולם, אנחנו מכירים את המשפחה, בתקופה שהם נחטפו יצא לנו עוד יותר להכיר מקרוב לצערי והתחושה היא איומה. הקיבוץ מתעסק רק בזה, באופן יומיומי, אני עושה הרבה סיורים בקיבוץ ותמיד עוברים ליד החדרים שלהם וזה קשה. הייתי רואה אותם מדי פעם ואת המשפחה אחרי ה-7/10 ראינו כל יום.
לצערנו יודעים מה קורה להם שם ומה מחוללים שם. זו הרגשה נוראית שזה בשר מבשרנו שנמק".
אשאל שאלה אחת פוליטית: האם אתה מאמין שראש הממשלה והממשלה רוצים להגיע לעסקה ולשחרר את החטופים ועושים את כל המאמצים?
"אין לי ספק שהממשלה רוצה לשחרר את החטופים, הם יודעים שיש להם אחריות לסיפור הזה והם רוצים לשחרר ישראלים בשבי ובזה אין לי שום ספק. השאלה אם הם מוכנים לשלם את המחיר הנדרש והתשובה היא לא - עובדתית שהם עדיין שם.
לגבי המאמצים, זה הכל שאלה של מחיר, לא של מאמץ, יש אנשים שמוכנים לשלם מחיר מסוים, יש אנשים שלא, יש כאלו שחושבים שיש דברים יותר דחופים מלשחרר את החטופים ובסוף, כרגע כמו זה נראה צריך להפסיק את המלחמה. זה חשבון פשוט כרגע.
התשובה היא משא ומתן וזו התשובה לכל דבר בחיים".
מה דעתך על המחאה, ההפגנות, יום העצירה?
"אני חשבתי בימים הראשונים אחרי ה7/10 שהחטופים שנחטפו מהמסיבה או מהבית שלהם או מהבסיס שלהם או תוך כדי לחימה שלשחרר אותם זה הדבר הכי חשוב, בתור יהודי גדלתי על קדושת החיים ותמיד האמנתי בזה שאנחנו מקדשים את החיים.
בהתחלה אמרתי שמדינת ישראל צריכה לעצור הכל ולשחרר את החטופים.
אתה יודע להגיד בכל מחיר אז יהיה מי שיבוא ויאמר – ואם יגידו שצריך להחזיר את ת"א... בשביל הוויכוח זה בסדר, אבל אנחנו יודעים מה המחיר שחמאס דרש בזמנו, היה די ברור, אני חושב שמדינת ישראל הייתה צריכה לשלם אותו, אני עדיין חושב שמדינת ישראל צריכה לשלם אותו ואחרי שהחטופים יחזרו למשפחות שלהם והנרצחים יקברו בבתי הקברות ומי שצריך להתאבל על הנרצחים יצליח להתאבל עליהם ומי שיזכה לקבל את האהובים שלו בחזרה אז זה מגיע לו ואחרי זה מדינת ישראל צריכה להחליט מה היא עושה.
"היו כאלו שחשבו אחרת ויצאו למלחמה הזו, לצערי הרב את המטרה של השבת החטופים ישראל לא השיגה, יכול להיות שהיא השיגה מטרות אחרות. הגיע הזמן לעצור ולעשות חושבים עוד פעם אחרי יותר מדי זמן ולהחזיר את האחים שלנו שנמצאים שם ואין ברירה זה כרוך לדעתי בלא יותר מדי, במחיר קטן לעומת משהו שחיוני לעם היהודי. כולנו ראינו את התמונות, אני חושב שב—7/10 חווינו שואה, אני ממש חושב שחווינו שואה, אני לא רואה מילה אחרת, אני סיפרתי את הסיפור שלי זה סיפור שנלקח מהשואה, על משפחה שנחטפה מהבית, על ילדים שנשרפו, משפחות שנשרפו, אנחנו יודעים אילו זוועות עוללו לנו, חווינו יום מהשואה ולצערי הרב השואה הזו נמשכת עבור משפחות עד היום".
יש איזשהו מסר שאתה רוצה להעביר?
"יש לי מסר ואקשור אותו לבית חולים שניידר.
אתה בא לבית חולים, אז אין ערבים ויהודים. אצלנו בפתח תקווה, כיסוי ראש זה דבר נפוץ בביה"ח אצל הצוות המטפל, יש גם ערביות עם כיסוי ראש ויש גם יהודיות עם כיסוי ראש ויש יהודים שמניחים תפילין בבוקר ויש ערבים שמתפללים ובסוף מגיע ילד, לא משנה מאיזה עם וכולנו שמחים שהוא מחלים וכולם עצובים שיותר קשה ואין שום עניין של ערבים ויהודים וזה מדהים. אתה בא לבית חולים ואתה אומר – אבל זה אפשרי, זה קיים.
האמא הערבייה או היהודייה - באה לבית חולים, הדבר היחידי שמעניין אותה זה שהילד שלה יצא בריא ושהוא יקבל את הטיפול הכי טוב ולא אכפת לה אם יטפל בו ערבי, דרוזי או ישראלי.
והילד ברוך השם מקבל את הטיפול הכי טוב שיש בבית חולים הכי טוב שיש וככה זה. אני כל יום חווה את זה מחדש, אי אפשר להגיד שזה לא אפשרי כי כל יום קורה אותו דבר בדיוק.
אני חושב שיום אחד ניקח את הממשלה שלנו, או אפילו את הכנסת ונביא אותנו אלינו ונגיד להם בואו תראו ונשאל אותם מה ערבי ומי יהודי אף אחד מהם לא ידע.
אני אח שזה לא כל כך נפוץ, פונה אלי המון בערבית, אני גם לא ג'ינג'י ונראה כמו ערבי, תראה איזה מקום יפה, תראה איזה יופי שאנשים פונים אלי בערבית ואני שמח, אני מרגיש שאנשים מרגישים קרובים אלי, זה נהדר, זה יופי.
אתה מגיע לבית חולים שזה אמור להיות כעיקרון מקום עצוב ומקבל כל כך הרבה תקווה קדימה למה שיכול להיות לעם הזה למדינה הזו וכל יום חווה בדיוק את הדבר הזה וזה כל פעם מרגש מחדש.
אז אפשר להגיד שהערבים האלו זה לא הערבים האלה והיהודים האלה זה לא היהודים האלה, אבל כולנו יודעים שגם האמא בעזה רוצה שהילד שלה יהיה בריא וגם האמא היהודיה בחברון רוצה שהילד שלה יהיה בריא. אין פה שום דבר מעבר".
אז יש תקווה לעתיד טוב יותר או שנמשיך להתבוסס בדם ובאגו?
"העם הישראלי חווה מספיק היסטוריה שתקווה תמיד יש ולא מאבדים אותם ולא נאבד אותה ואם אתה מרגיש קצת חוסר ביטחון תבוא לביה"ח שניידר, אני מבטיח לך שהביטחון יחזור, כל הפסימיות שהייתה לך, האופטימיות תחזור דווקא בבית חולים. גם לשלום אנחנו נגיע".
נכתב על ידי
אסף פרידור
B.A בממשל, המרכז הבינתחומי בהרצליה. M.A במדיניות ציבורית אוניברסיטת תל אביב. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח: שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף הציבור.
תגובות