"בליבנו נפתח חלל שלא ניתן למלא": אלפים חלקו כבוד אחרון לסגן שחר בן נון ז"ל מפ"ת שהובא למנוחות
פורסם בתאריך:
אלפי אנשים פקדו היום בשעה 17:00 את רחוב אליהו בן חור בשכונת אם המושבות בעיר משני צדדיו כדי לתת כבוד אחרון לסגן שחר בן נון ז"ל שנפל ברצועת עזה.
ילדים, צעירים ומבוגרים, תושבי השכונה, תושובי העיר, כוחות חירום והצלה בהם חובשי איחוד הצלה, ואזרחים מרחבי הארץ שהגיעו לחלוק לשחר כבוד אחרון.
מרחוב בן חור יצא מסע ההלוויה שנערכה בשעה 18:00 בבית העלמין קרית שאול. רבים מאלו שהגיעו לרחוב בן חור הגיעו עם אוטובוס שהמתין להם ברחוב.
עשרות רבות עמדו בכניסה לבית העלמין עם דגלי ישראל בהוקרה.
ע בני משפחתו של שחר נשאו דברים, אביו גיא ספד: "קשה לדמיין את הכאב שאנחנו מרגישים היום. היית לנו ילד, חבר, אח, ואור בחיינו. כמה אהבת את המדינה שלנו, איבדנו אותך ובליבנו נפתח חלל שלא ניתן למלא. אבל אנחנו מבטיחים לשמור את זכרך לספר את הסיפורים שלך, השם שלך נשאר חקוק, בזיכרון שלנו, לעד. תמיד נזכור אותך עם גאווה. אני מבטיח לך שנהיה חזקים ואני אדאג לזה. אני רוצה להגיד משהו למנהיגים שלנו, שמאל ימין, כולם ולא משנה. כשהיית יוצא הביתה, ואתה אומר לנו, אבא, אני לא מבין למה יש בלאגן במדינה. כולם נגד כולם. במילים שלו, הזוי. פשוט הזוי. שחר היה רוצה שלא להביא לאויבים שלנו ימח שמם שאנחנו נלחמים אחד בשני. והיה עושה הכל להחזיר את החטופים הביתה. הכל".
האם אילנית: "באתי לספר לכם היום דווקא ששחר נהרג מפגיעת רסיס תועה, פצצה תועה, כשל טכני. בלי להעביר ביקורת, בתור אימא שהבן שלה נהרג בגלל כשל טכני, זה היה כאילו לפגוש משאית בתאונה חזיתית.
"שהייתי בעבודה, המנהלת באה אלי ואמרה לי בואי, בואי, רוצים להכיר אותך פה בחדר. אמרתי, מי רוצה להכיר אותי? אנחנו באים לפתוח את הדלת, הדלת לא נפתחת, היא נעולה, ואני נכנסת לחדר, ובחדר מחכים לי שני קצינים, על מדים, אלה שאף אימא לא רוצה לראות. ואני מסתכלת עליהם ומיד הבנתי, רק ששאלתי, ליתר ביטחון, תגידו, הוא נפצע? והם לא ענו, הם פשוט לא ענו לי".
"אז התיישבתי, כי הבנתי ששחר לא נפצע, הוא פשוט נהרג. תאונה חזיתית התרסקות. כולכם מהממים ורושמים לי, משתתפים בצערכם, משתתפים בצערכם, וואי, אתם לא מבינים. התרסקות, אין במה להשתתף. והחלק הכי קשה, היום, שחר, היינו צריכים ללכת להיפרד בשורה. מכירים את שורה? שורה זה איפה שהם מזהים את החללים. הייתי צריכה ללכת לזהות את החלל, את הבן שלי, שנולד חם ורך, עם שיער בהיר, כמו משי. ושחר זהו בארון, קר וקשה, עם פגיעת ראש קשה, שהרגה אותו.
"אני לא יכולה להסביר לכם את ההרגשה. אז אני מצטרפת למה שגיא אמר, ובסוף שנה, במסיבת שנה של ההורים, אמרתי אני מלמדת בגן על חברות, ונתינה, ושיתוף פעולה, והדדיות, ומה אני לא מלמדת בגן? ואני יוצאת, ובעצם הילדים שלנו ניטבחים אחד אחרי השני. לא רציתי להאמין שזה יגיע אליי, פשוט לא רציתי. כאילו שחר היה בעזה, ותמיד האמנתי, והסתכלתי על החצי כוס מלאה.
"לא, לא, אצל שחר זה לא יקרה לו. גם הלכתי, בגלל זה גם מאוד הופתעתי לפגוש את הקצינים האלה בחדר, כי ידעתי שלשחר זה לא מגיע. אז אני מתחברת לגיא, אנחנו התרסקנו, אבל גיא ואני, שני אנשים מאוד חזקים. ואני, אם אתם תוהים איך אני לא בוכה, או איך אני לא מפורקת, אני מפורקת, התנגשה בי משאית, אני מרוסקת".
"אין לי דמעות, אני כבר קרוב ל-48 שעות לא ישנה ולא אוכלת, ובקושי עומדת עכשיו על הרגליים. אני צריכה אתכם, ויותר מהכל, אני צריכה שתצאו לרחובות. בואו, לשלום, לאחדות, לחברות. אני מקריבה את הדבר היקר לי מכל היום".
"אבל לצערי, אני יודעת גם שהוא לא יהיה האחרון. ועומדים כאן כל כך הרבה אנשים שבאו לתת לנו כבוד בתור משפחה. ואני רוצה להגיד לכם שאני כל כך מעריכה את זה, אבל אני רוצה שכשתסתובבו מפה ותצאו לחנייה, לא תריבו עם האוטו, שתצפצפו, או שיקרה כל מיני דברים. אני רוצה לחיות, מה אלוהים נתן לנו? 70 שנה, 80 שנה, 100 שנה לחיות? אז בואו נחיה. אף אחד לא רוצה לקבל את הילד שלו בארון. אף אחד. אני רוצה להגיד תודה לכולם ושחר תודה שנולדת ונתת לי את הזכות להיות אמא שלך".
האח יובל הצטרף ואמר: "איך אני מתחיל להספיד אותך? שחר, היית כל עולמי בעצם, גם כשהיית בחאן יונס ואני הייתי בניו יורק, שום דבר לא הפריד בינינו ודיברנו כל הזמן על זה. אתה סיפרת לי על חיי הזוגיות שלך ואני על שלי, וסיכמנו דבר אחד, שאני מחכה לך, שאני אחכה לך לטיול הגדול האמיתי שלנו, שנתחיל בכל המזרח".
"אבל היי, תראה, שחר, איך הגורל שיחק לנו בפנים. עכשיו את הטיול הגדול שלי אני אעשה לזכרך האח היפה שלי. וואו, אני לא מאמין, ואני מסיים להאמין, שחלק ממני כבר לא ישוב".
"אתמול שעוד לא הצלחתי לתפקד, כמעט התעלפתי, אבל בינינו, איך שסיימנו את השיחה שלנו אתמול בלילה, ידעתי שלא תחזור. ניסיתי לעודד אותך, אבל מבפנים מתתי, ואתה לא היית צריך ללכת ככה, דרך מזעזעת, ואני לא מאשים אף אחד. אני יודע שמה שאתה היית מצא זה שמנשיך הלאה, אני, אמא, אבא, רועי, וכל המשפחה, ואני ידאג שזה מה שיהיה. אני אוהב אותך, אתה כל החיים שלי".
בר ועידו, חברים של שחר, ספדו: "מי האמין שאעמוד מעל הקבר שלך? הלב שלי נשבר. אני מתחנן שזה חלום ומישהו יעיר אותי מהסיוט הזה".
אחיו רועי ספד לו בבכי: "אף פעם לא רציתי שתהיה גיבור. תמיד היית ג'ינג'י עקשן, לא רציתי שתצא לקורס קצינים. אני מתנצל שלא מנעתי ממך. מאז שהיית קטן, דומיננטי ושופע ביטחון, הרבה פעמים עברה לי המחשבה שאתה נלחם ואני נהנה. אני מעריץ אותך. לא יכול להאמין שאנחנו המשפחה הגדולה בישראל. ההפסד אדיר והאכזבה ענקית ממה שהפסדנו וממה שלא תזכה. אני רוצה לבקש לכבד את אחי במחיאות כפיים".
תגובות