מנהלים בכירים יכולים ללמוד על קבלת החלטות ממנהיגים דגולים
כותבת הכתבה, עו"ד שרון הר זהב. מפתחת מיזם פלטפורמת לימוד דיגיטלית בתחום התעסוקה והעסקים ללימוד פרקטיקה ומיומנויות בעולם העבודה, שמועבר על ידי מנהלים בכירים במשק הישראלי
פורסם בתאריך:
כבר לא "לבד מול המראה"- מה מנהלים בכירים יכולים ללמוד על קבלת החלטות ממנהיגים דגולים בהיסטוריה של העם היהודי?
כמה רחוק מהמציאות הניב המפורסם "להצלחה אבות רבים אבל הכישלון הוא יתום"?
כל בר דעת יודע שאנשים רוצים וכמהים להיות חלק מהצלחה, אך לא ממהרים לשייך את עצמם לכישלון.
נהוג לומר שמנהלים בכירים במשק בסופו של יום נמצאים "לבד מול המראה" והכוונה שהם לאחר תהליך מובנה של קבלת החלטות מקבלים את ההחלטה לבד והם אלו שלטוב או לרע צריכים לעמוד מאחוריה, דבר אף שיותר קשה אם ההחלטה היא קשה כדוגמת צמצום, התייעלות ופיטורים המוניים.
לפעמים מנהל בכיר מקבל החלטה לא פופולרית שבעתיד תהיה מוצדקת.
על המנהל לעמוד בגבורה לצד החלטתו, אם ההחלטה ניתנה נכון מבחינה מקצועית ולקח בחשבון את כל הפרמטרים, אז יוכל ביתר קלות לעמוד מאחורי ההחלטה.
מה המנהיגים הדגולים בהיסטוריה יכולים ללמד אותנו על קבלת החלטות?
ב-12 במאי 1948 קיבל דוד בן גוריון את ההחלטה החשובה ביותר בחייו: הוא כינס את מינהלת העם(=הממשלה) כדי שתאשר את החלטתו להקים, יומיים לאחר מכן את מדינת ישראל.
הצעתו אושרה ברוב של 6 נגד 4.
קודם לכן התנגד אחד השרים הבכירים, משה שרתוק (שרת). לו הצביע נגד, היה תיקו, ההחלטה לא היתה מאושרת והמדינה לא היתה קמה. בשיחה אישית מכרעת, שיכנע בן גוריון את עמיתו שרת להצביע בעד. כך הוקמה המדינה.
מדוע החליט כך: מצד אחד, המצב הצבאי היה קשה, ישובים נפלו לידי הערבים, הצבא שהלך והוקם במהירות היה קטן בכמות ובאיכות הנשק, מול חמישה צבאות ערביים. שר החוץ האמריקני, לשעבר רמטכ"ל צבא ארה"ב הזהיר את הישראלים לא להקים את המדינה, כי יובסו.
אבל מצד שני, מה שהכריע אצל בן גוריון היו הידיעה שנשק רב נמצא בדרך, שקל יותר להגן מאשר לתקוף, ובעיקר-שאין ברירה.
כל דחיה היתה מביאה להטלת משטר נאמנות בינלאומי על הארץ. בן גוריון שידע להכריע ללא דיחוי, שקל הכל, העמיד את אלו מול אלו- והחליט מיד. ההיסטוריה מוכיחה שצדק.
שנה וחצי לאחר מכן קיבל בן גוריון, במהירות כדרכו, החלטה מכרעת נוספת, עצרת האו"ם החליטה, בנובמבר 1949, לבנאם את ירושלים, להפוך אותה מבירת ישראל לעיר בשלטון בינלאומי.
תגובת בן גוריון: הורה להעביר מיד, תוך ימים, את הכנסת ומשרדי הממשלה לירושלים, למשרדים זמניים ולבית ישן שהפך למשכן הכנסת(בית פרומין).
מדוע החליט כך?
מאחורי החלטתו עמדה אמונתו-אמרתו כי "לא חשוב מה יגידו הגויים, אלא מה שיעשו ושהיהודים עושים". ראש הממשלה למד את המצב המשפטי והמעשי ומצא, שהחלטות עצרת האו"ם (בניגוד למועצת הביטחון!) הן רק המלצות, ולא החלטה לביצוע מעשי. הוא גילה שהמעצמות הגדולות לא מביאות למועצת הביטחון הצעה לפעולה נגד ישראל אם תמשיך לראות בירושלים את בירתה. לכן החליט לעשות מעשה- אבל מיד, לפני שמישהו בארץ יתחרט. שר החוץ משה שרת התנגד להעברת הממשלה והכנסת לירושלים. הוא התפטר, במכתב חשאי שלא פורסם.
בן גוריון שכנע אותו – כמו לפני הקמת המדינה-לחזור בו.
ראש הממשלה הורה להעביר מיד- מיד את הכנסת ומשרדי הממשלה לירושלים. פקידים חיפשו בקדחנות משרדים, הכנסת עברה תוך ימים מתל אביב "לבית פרומין" הישן, והמשרדים עברו למקומות זמניים. רק משרד הביטחון נשאר בתל אביב, שלא יהיה בטווח הארטילריה הירדנית, מעבר לגבול הקרוב. בן גוריון צדק: המדינות שהצביעו בעד בינאום ירושלים נרתעו מהתגובה התקיפה והמהירה של ישראל ולא עשו כמעט דבר."
מה ניתן ללמוד על קבלת החלטות בניהול בכיר מבר סמכא בתחומו?
השופט הבכיר (בדימ') צבי סגל, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים ומרצה בפרויקט לימוד פרקטיקה מבעלי תפקידים בכירים במשק ניהל אין-ספור דיונים נפיצים ביד רמה, נחשב על ידי יודעי דבר כמי שנחשב לקשוח לעיתים עד אימה, ושפט במשך עשרות שנים בתיקים מורכבים ומסובכים בעלי נפח גדול במיוחד, שהותירו בהיסטוריה של מדינת ישראל הד ציבורי ניכר, כמו למשל רצח השופט עדי אזר ז"ל, רצח דניאל מעוז את זוג הוריו תוך שהוא מטיל האשמה על אחיו התאום, כמו גם בעניינו של החייל אלאור אזריה שירה בראשו של מחבל מנוטרל עם 6 כדורים בגופו, ובעניינו של הדייל האיראני שחטף מטוס מאיראן לישראל, כך גם בעתירות רבות שהגיש מרגל הגרעין מרדכי ואנונו ועוד מאות רבות של תיקי פשיעה חמורה.
סגל פרסם לאחרונה את ספרו האוטוביוגרפי המרתק, המסעיר והמרגש במידה יוצאת דופן "מעיינות ומדבריות חיי" (בהוצאת "ידיעות אחרונות"- נמכר בימים אלה ברשתות הספרים הגדולות), שבו הוא מזקק, אולי בפעם הראשונה מפי שופט ישראלי בכיר, לא רק את תמציתן של פרשיות מטלטלות שהסעירו את עולם המשפט ואת המדינה כולה, אלא משתף את הקורא גם בחוויות רגשיות יוצאות דופן ומעוררות השראה שהתחוללו מאחורי הקלעים בלשכתו.
כשסגל נשאל מה עומד מאחורי תהליך קבלת ההחלטות, הוא מספר על אופן התנהלותו בדונו בתיקים המסובכים והמורכבים שנותבו אליו ופותח צוהר רחב על קווי התנהלותו ארוכת השנים כשופט בעל השפעה: "איני שופט פסיבי, איני מסתפק אך ורק בשמיעת הראיות. אני חי את התיק: את נסיבות ביצוע העבירה; את זווית המבט של הנאשם, של המתלונן ושל עדיהם. גורלות נחרצים בין שורות הכרעתי, ומכאן שחובה עלי לנבור בנפשות החיות המעידות בפני, כמו גם במוצגים הדוממים, כדי לבדוק הענין לעומק, עקב בצד אגודל.....".
סגל מוסיף וחושף בפני הקורא "קריירה שיפוטית רבת-שנים (שבה) לא חלפה ולו יממה אחת שבה חדלתי להוקיר את זכות הענקים שנפלה בחלקי - לחרוץ משפט, על פי דין, ובמידת האפשר לקרב לבבות, ליצור הסכמות, לפנים משורת הדין", וזאת לא בטרם הוא מודה כי "אהבת נפש כרכה את נשמתי במלאכת השפיטה".
ומה אומר השופט הבכיר על לחץ ציבורי-תקשורתי שנמצא ברקע קבלת ההחלטה, שבעידננו עובר "כאש בשדה קוצים" ברשתות החברתיות?
סגל מצר מאוד על אותם רעשי רקע (כמו בענין החייל אלאור אזריה) שבהם: "פער גדול מדי נפער בין המשפט לבין חלק מן החברה. פסק הדין החשוב הדהד לדאבוני למרחק קצר הרבה יותר מאשר דבריהם של חלק מהמתבטאים על המקרה ברשתות החברתיות. מצב כזה אינו רצוי ומתחייב לו פתרון - ולא אך פתרון משפטי, אלא פתרון חברתי, שיתאים למציאות הישראלית המורכבת.....".
בתיק נוסף, אף הוא בעל הד ציבורי רב, מתייחס סגל באופן מפורש וממוקד גם ליחסם של אמצעי התקשורת אל בתי המשפט ומלין כי: "לעיתים הפער בין האמת העובדתית לבין המובא לידיעת הציבור בפרסום מסולף, ללא בדיקה מקדימה נדרשת, אינו בר גישור. הנזקים עקב כך אף הם לא תמיד בני ריפוי, אך הם אינם מטרידים את מנוחת החפץ בפרסום והיוזם אותו, מטעמים המובנים אך לו. והיה אם יתברר שטעה מלכתחילה בהכרת העובדות, לא ימהר להתנצל אלא יתבצר בעמדתו שמשרתת אותו מבחינות שאינן ענייניות. מתברר כי על אף הניסיון הרב של כ-20 שנות שיפוט שצברתי בניהול תיקי עבירות חמורות, אין לאף אדם או שופט חסינות מפני כאב עמוק ומפלח נשמה, קשוחה ומחוספסת ככל שתהא....".
אך סגל אינו מסתפק בכך אלא מרים את המסך מעל תחושות חבריו שופטי ישראל ומציין את המובן, האנושי והטבעי, ומשמש להם פה ברור ונחרץ שאינו משתמע לשני פנים:"רבים (מהשופטים) ידעו ויודעים תעוקות לב לנוכח ביקורות קשות ובלתי מוצדקות הנשמעות נגדם בתקשורת. קשה להסביר את תחושות חוסר האונים והתסכול המלוות שופט בודד המתמודד עם התקשורת הצולבת. דוברות בתי המשפט, אף שהיא עושה מלאכתה נאמנה, אין בכוחה לנקז לחלוטין את התרעלה הניגרת דרך קבע מכלי התקשורת בעידננו."
ומהו הפתרון?
נדרש לימוד מסודר ומוקפד של הליך קבלת ההחלטה, מראשיתו ועד תומו, ומתודה זו נפרסת על פני מספר שלבים מובנים. ככל שההחלטה תהא מושתתת אך ורק על יסודות מקצועיים, כך גם יהיה קל יותר לעמוד מאחוריה ולתקשר אותה. לא תמיד הציבור הרחב מבין באופן מידי מה עומד מאחורי קבלת ההחלטה, ולכן גם את החלטה צריך לדעת לתקשר נכון.
ביוני 1967 איימה על ישראל סכנה של התקפה מצרית. מצרים סילקה את כח האו"ם שהפריד בינה לבין ישראל, אוגדות מצריות נעו לעבר הגבול, והצבא המצרי היה במצב של מעבר להתקפה מידית. חשש עיקרי של ישראל היה שמאות המטוסים המצריים יפציצו את תל אביב וערים אחרות. המדינה גייסה מילואים, הפעילות הכלכלית כמעט שותקה, הציבור היה מבוהל. שלושה אנשים קיבלו החלטה מכרעת: ראש הממשלה לוי אשכול הסכים למנות את דיין לשר הביטחון, דיין הורה לצאת להתקפת נגד. מפקד חיל האוויר מרדכי הורה-וחיל האוויר שלח וחיסל תוך שלש שעות את חיל האויר המצרי.
המדינה ניצלה מסכנת ההפצצה.
יסודות ההצלחה: החלטה מהירה וחדה, חשאיות, ביצוע מהיר לאחר הכנות יסודיות.
ב-1977 היה מהפך, והליכוד עלה לשלטון. יום אחד שמע ראש הממשלה הטרי, מנחם בגין, שנשיא מצרים אנואר סאדאת אומר, בנאום מליצי, שהוא מוכן לבוא "עד לירושלים" כדי לשכנע את היהודים בצדקת דרכו. בגין תפס את השור בקרניו, החליט מיד לעשות מעשה, והזמין פומבית את סאדאת לבוא לישראל. סאדאת, שנאלץ לעמוד בדיבורו המליצי, הגיע לארץ באירוע דרמטי מדהים, וכך נולד הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצריים.
עברו שנים. ב-1985 ריחפה על המדינה סכנה כלכלית, חמורה לא פחות מצבאית: האינפלציה השתוללה, המחירים זינקו ב-400%(כן כן) תוך שנה. הכסף איבד את ערכו, אי אפשר היה לעשות עסקאות, היה חוסר אימון כללי בכלכלה ובמערכת שניהלה את המדינה. ראש הממשלה היה שמעון פרס, לא כלכלן אבל אדם נבון ומרוצה, שהבין את הסכנה. פרס מינה בחשאי צוות כלכלנים שיכינו תכנית להצלת המשק ולמיגור האינפלציה. ב-30 ביוני כינס את הממשלה לישיבה, כדי לדון בתכנית. הישיבה נמשכה 25 שעות ברציפות- הארוכה בתולדות המדינה. שרים נרדמו על הכסא, אך פרס נשאר ער ורענן. התכנית אושרה פה אחד, האינפלציה נבלמה והמשק ניצל.
מדוע החליט כך: פרס הבין את הסכנה למשק. הוא למד ממורו ורבו בן גוריון שיש להחליט מיד ובמהירות ללא סחבת. לקח נוסף שלמד- תכנית מכינים בחשאי, בלי תקשורת ובלי פרסום.
שני ראשי ממשלה קיבלו החלטות סודיות מכריעות: בגין שלח ב-1981 את חיל האוויר להפציץ את הכור האטומי העיקרי, ואהוד אולמרט הפציץ, שנים רבות מאוחר יותר, את הכור האטומי הסורי. שניהם הצילו את מדינת ישראל מסכנות גדולות. גם כאן היה הדגש על פעולה חשאית ומהירה.
ב-1993 חתמו ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר עראפת על "הסכם אוסלו", לישוב זמני של הסכסוך.
ההסכם עצמו ככל הנראה נכשל. הוא מובא כאן בגלל אירוע קטן לכאורה שהיה בו: רבין, עראפת ונשיא ארה"ב חתמו על ההסכם. עראפת הושיט יד לרבין. זה האחרון, שעד אז לא היה מוכן לראות את עראפת או לדבר איתו, היסס לשניה. מה לעשות?! אחרי כמה שניות קיבל החלטה- ולחץ את ידו של מנהיג אש"ף. הסרט מראה איך רבין קיבל החלטה תוך חצי דקה.
לבסוף, אירוע מימים אלו: בנימין נתניהו מקים ממשלה חדשה, ושותפיו החרדים תוקפים את קהילת הלהט"בים ומודיעים על צעדים נגדה. רבים בציבור זועמים. מה עושים? נתניהו מחליט, בהברקה של יום, למנות לה"טבי ידוע, אמיר אוחנה, לתפקיד היוקרתי של יו"ר הכנסת. עכשיו החרדים זועמים. האם ההחלטה נכונה? ימים יגידו.
לא רק מנהלים בכירים מקבלים החלטות - יש הרבה תפקידים עם אחריות רופאים, טייסים, מורים, מנהלים במגזר הפרטי ומנהלים במגזר הציבורי, כולם צריכים בשלב זה או אחר להחליט מרמת המקרו החלטות חשובות ומשמעותיות ועד לרמת המיקרו החלטות קטנות יותר.
במסגרת מיזם פלטפורמת לימוד דיגיטלית בתחום התעסוקה והעסקים ללימוד מבעלי תפקידים בכירים במשק הישראלי לומדים מתודה מסודרת לקבלת החלטות באופן שתלמד אותנו לקבל החלטות ולא בזמן המאוחר שבו כבר נהיה עם "הגב לקיר" מתודה זו מותאמת לניהול בתנאי אי ודאות וקלה ליישום.
מה אנחנו לומדים משורת החלטות הזו? כדי שההחלטה תצליח, עליה להיות בעלת התכונות הבאות:
לימוד יסודי של הנושא
הכנות חשאיות ללא פרסום ותקשורת
ניצול הזדמנות מדינית או צבאית
ביצוע מהיר או מידי
לעשות מיד ולא לדבר
לשון זכר כמוה כלשון נקבה
תגובות