משה ירט נהג אוטובוס מפתח תקווה זיהה במהלך הנסיעה נוסע מיוחד
הוא נתקל בחוויות מרגשות אותן הוא הופך לסיפורים קצרים. השבוע הסיע גמלאי צה"ל שחזר מהופעה של עידן רייכל. הגמלאי הוא אלכס ז'ילוני ממייסדי חיל האוויר ולשעבר מפקד בסיס תל נוף בן 106!
פורסם בתאריך: נכתב על ידי:
משה ירט, תושב פתח תקווה, הוא נהג אוטובוס בחברת אפיקים.
במהלך עבודתו ירט נתקל בחוויות וברגעים מרגשים שמדי פעם הוא מעלה על הכתב ויוצר מהם סיפורים – יומנו של נהג אוטובוס.
אחד מאותם רגעים מרגשים התרחש השבוע, בנסיעת אוטובוס לילית מראשון לציון לתל אביב. ירט הבחין בנוסע קשיש במיוחד ורצה לסייע לו לעלות לאוטובוס וכך התפתחה שיחה מרתקת בין השניים.
הנוסע הוא אלכס ז'ילוני, בן 106!
אלכס ז'ילוני (= הוא איש צבא ישראלי, שירת במערך הטכני של חיל האוויר המלכותי ובהמשך פיקד על שדה התעופה עקרון (לימים תל נוף). ז'ילוני היה מראשוני שירות האוויר של ההגנה וממייסדי חיל האוויר הישראלי.
זילוני נולד בראשון בינואר 1916 בפולין, עלה לארץ והצטרף להגנה.
במלחמת העולם השנייה זילוני שירת בחיל האוויר הבריטי, שם הוצב במצרים ובעיראק. עם קום המדינה, היה ממקימי חיל האוויר הישראלי.
בין היתר זילוני היה קונה גרוטאות של מטוסים מהבריטים, והיה אחראי לתיקון שלהן. בהמשך כאמור פיקד על בסיס תל נוף.
לזילוני ולמרים רעייתו שלוש בנות והם מתגוררים בתל אביב.
עד שנת 2013, כלומר עד גיל 97, הוא היה יו"ר איגוד החיילים המשוחררים בישראל. היום התחביב העיקרי שלו הוא לצייר.
את זילוני ליוותה עובדת פיליפינית, זילוני ביקש ממנה כמה פעמים שתאפשר לו לעלות לאוטובוס לבד. כשהגיעו בחצות לתחנה בתל אביב שבה עליהם לרדת, הפיליפינית הלכה לקחת את כיסא הגלגלים שחיכה בצד ונהג האוטובוס משה ירט עצר וניסה לתמוך גם הוא, אבל זילוני לא הסכים בשום אופן, וירד לבד מהאוטובוס.
ירט אומר שנזכר באמירה של רבי נחמן מברסלב, שזקנה לא תלויה בתאריך הלידה, אלא בראש. יש צעירים זקנים, ויש זקנים צעירים.
ירט שאל את זילוני מדוע נסע באוטובוס בכלל? זילוני הסביר שהוא פשוט חזר מהופעה של עידן רייכל בלייב פארק, לגימלאי צה"ל.
משה ירט, נהג אוטובוס ומחבר סיפורים קצרים: "ישבתי בכיסא של הנהג ומגיע אדם עם כסא גלגלים שהלך ביחד עם הפיליפינית שלו מהאמפי לחניה, גמלאי צה"ל, ניסיתי לעזור לו לעלות לאוטובוס, היא ניסתה לתמוך בו בגב שהוא עולה והוא לא הסכים וכל זה בחצות בלילה.
אנשים אמרו לי: "אתה יודע מי זה"? אמרתי לא והתחילו לספר לו ופתחתי ויקפדיה וקראתי אליו ושוחחנו על דברים אנושיים רגילים והצטלמנו.
הורדתי את כולם בתחנת ארלוזורוב, ביקשתי להוריד אותו בבית, החבר'ה של חיל האוויר לא הסכימו זו זכות שלנו, החנינו את הרכב שלנו במיוחד באורלוזורוב כדי לקחת אותו.
אתה נתקל ברגעים מרגשים נוספים?
כתבתי סיפורים שנקראים "מיומנו של נהג אוטובוס" אנשים קוראים ואומרים שאני כותב טוב, אבל מסוגל לכתוב רק על דברים שקרו לי, חוויות אישיות, הוב סיפורים שקרו לי כנהג באפיקים מין בלוג כזה.
מצאנו לנכון לשתף אתכם בסיפור אחד של ירט שריגש גם אותנו.
מיומנו של נהג: ברדיו מתנגן השיר "מפני מה מתו תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ואהבת לרעך כמוך."
יום שישי. השעה 13:30
אני בעבודה.
תחילתו של קו לירושלים, עדיין אוסף אנשים בב'ב.
רח' רבי עקיבא, מעבר חצייה.
אני עוצר.
הוא, איש עם זקן ארוך, חליפה ארוכה ומגבעת עגולה לראשו.
נשען על עגלת קניות, ממתין לעצירה מוחלטת שלי ואז עובר את הכביש.
אני מביט עליו, הוא מוכר לי, הראש עובד אבל הלב עובד מהר יותר, הלב נזכר לפני הראש, לפני התמונות שבאלבום שבתוך הראש שלי.
והוא נזכר בבום,
גברים אוהבים את הקטע הזה של אפס למאה בשלוש שניות, אבל הפעם זה הכאב שמטפס מאפס למאה בשלוש שניות.
אוטוטו 32 שנים עברו מאז שלמדתי שם.
ילד/נער רגיש מידי הייתי - נער מפוחד מידי.
הוא לא היה היחיד, אבל הוא, זה שעובר כעת במעבר חצייה, זה שעצרתי עבורו את האוטובוס, הוא חקוק לי מידי חזק בזיכרון ומסתבר שבלב שלי הוא חקוק לא פחות.
הייתי ילד נמוך ושמנמן, עם דימוי עצמי נמוך מאד.
והוא, כמעט מידי יום היה מחקה אותי, מחקה את ההליכה שלי, לועג לגובה, מלגלג על המיימדים.
ואני, בחוויה שלי כמובן. 300 זוגות עיניים היו עומדים וצופים בהצגה הזאת מידי יום, וזה לא משנה אם היו שם 2 אנשים או 300, בחוויה שלי כל תלמידי אותו מוסד היו עומדים שם, צופים.
בכל פעם מחדש זה היה מפלח לי את הבשר החי, בכל פעם מחדש חיפשתי מקום לקבור את עצמי לקול קולו הלועג והמתגלגל מצחוק,
הוא מסיים לעבור את הכביש ואני ממשיך בנסיעה.
נזכר איך רק לפני כמה ימים הבן הקטן שלי אמר משהו ציני, על חשבון אחיו בנושא הגובה, ואיך רגע לפני שהטראומה שלי מתחילה לדבר במקומי… לקחתי נשימה עמוקה, לקחתי אותו לצד ופשוט סיפרתי לו מה עברתי ואיך זה מרגיש בלב מהצד השני, מהצד של זה שלועגים לו.
שמחתי כל כך באותו יום, שמחתי על האופן שבו פעלתי… חשבתי שגם כעת איכשהו אצליח לתת לראש לנהל את הלב, לנהל את החוויה הקשה שאני עובר כרגע.
אבל זה לא עוזב אותי, ואני מרגיש מה קורה לי בגוף, מרגיש מה שקורה כשטראומה צפה, היא לא שואלת אותך, היא לא מבקשת רשות, היא לא ממש מתחשבת בזמן ובמקום…, היא פשוט מגיעה שוטפת את כולי, ואני מרגיש את זה מגיע.
משה, אני אומר לעצמי, לא עכשיו, פליז אתה בעבודה, אתה אמור לתת שירות לאנשים עכשיו, להתרכז בנסיעה, זה לא הזמן…
אבל מי שואל אותי….
כל דמעה שזולגת אני מיד מנגב, לא נעים שייראו אותי כך, מפחד שזה מתפוצץ, שעוד שניה אני מתפרק פה, אני נושך את השפה עד כאב בשביל, אולי, לא להרגיש כעת… נסיעה שלימה עוברת בכאב עצום, בזיכרונות כואבים וקשים..
וכמו בתיזמון מושלם, שתי דקות אחרי שהוא מסיים את מעבר החצייה שלו, ברדיו מתנגן לו שיר ווקאלי: מפני מה מתו תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ואהבת לרעך כמוך".
נכתב על ידי
אסף פרידור
B.A בממשל, המרכז הבינתחומי בהרצליה. M.A במדיניות ציבורית אוניברסיטת תל אביב. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח: שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף הציבור.
תגובות