נכדתה של פניה בס ז"ל מחלצת את נכדותיה של חסידת אומות עולם מאוקראינה שהצילה את סבתה מהנאצים
שרון בס תושבת העיר מגשימה את צוואתה הרוחנית של סבתה ופועלת לחלץ את הנינות של הזוג שהציל את חיי סבתה ובשעה זו הן בדרכן ארצה.
פורסם בתאריך: נכתב על ידי:
שרון בס על חסידי אומות עולם: "בזכותם אנחנו חיים פה, בזכותם אנחנו קיימים."
קונון ואנטונינה קלוטה חיו בכפר קטן בפולין בתקופת השואה, היום אוקראינה. לזוג קלוטה היו שתי בנות: אנה ומריה. הארבעה קיבלו את אות חסידי העולם על פעילותם להצלת יהודים בשואה.
בראשית ספטמבר 1942, הופיעה נערה בת 20 מהכפר רפלובקה בשם פניה רוזנפלד לימים פניה בס, בפתח ביתם של הזוג קלוטה שלקחו אותה אל ביתם ובכך הצילו את חייה מאימת הנאצים.
פניה בס הייתה הניצולה היחידה ממשפחתה אשר נרצחה בעת חיסול גטו רפלובקה ב-29 אוגוסט 1942. פניה בס עלתה ארצה והתיישבה בפתח תקווה. בס גננת אהובה ופעילה בהסתדרות המורים, הפכה לדמות מוכרת ומוערכת בפתח תקווה.
פניה בס שמרה על קשר כל השנים עם חסידי אומות העולם. לובה, הנכדה של הזוג קלוטה אף סעדה את פניה במשך שנים רבות כשפניה הפכה סיעודית עד ליום מותה.
לאחרונה, עם פרוץ המלחמה, כשהתעורר הצורך לחלץ מאזור הלחימה את מי שרצה מבני המשפחה, נתקלה שרון באטימות מצד המדינה. על אף כל הקשיים שרון ואמה אירית בס וחברת המשפחה גל קפלן הראל פעלו בנחישות ביחד והתגברו על סבך בירוקרטי ויחס לא מכבד לחסידי אומות עולם ובשעה זו שתי הנינות של הזוג קלוטה עושות את דרכן ארצה.
שוחחנו עם שרון בס, תושבת העיר שסיפרה לנו את סיפורה המרתק של סבתה, כיצד שרדה בשואה וכיצד הצליחה לחלץ את שתי הנינות:
"בספטמבר 1942, לפני כמעט 80 שנה, סבתא שלי פניה, ילידת 1922, כשהייתה בת 20, מצאה את עצמה לבד ביערות פולין, היום זה אוקראינה, מסתובבת לבדה בעולם לאחר שאיבדה את כל משפחתה ולמעשה הגיעה לכפר של בפטיסטיים ומשפחת קלוטה לקחה אותם אליהם תוך סיכון כל בני המשפחה ואימצה אותה כמו בת."
משפחתה שרדה את השואה?
"ההורים שלה, שתי אחיות וארבעה אחים נספו בשואה וקבורים בקבר אחים ברפלובקה, הכפר שממנו סבתא שלי הגיעה עם עוד כ2,500 בני הכפר.
סבתא שלי באותו שבוע שהגטו חוסל יצאה לקבוצת עבודה והשומר האוקראיני ששמר עליהם סיפר להם שעומדים לחסל את הגטו ושהוא יסתובב רגע ושהם יברחו, זה היה המציל הראשון. סבתא שלי ברחה, אבל היא לא כל כך ידעה לאן לברוח, היא בסך הכל הייתה בת 20, אז היא ברחה לבית המרקחת של סבא שלי.
סבא שלי היה היהודי היחידי שנשאר מחוץ לגיטו מאחר ולנאצים לא היה רופא והוא היה רוקח. סבא שלי שהיה נשוי בזמנו עם שלושה ילדים, הצליח לחלץ שני ילדים מהגטו והילד השלישי ואשתו נספו, למעשה כך התחילה הבריחה שלהם, באיזשהו שלב הם נפרדו והיא הגיעה למשפחה הזו, אחרי כשנה של נדודים.
לקונון ואנטונינה קולוטה היו שתי בנות אנה ומריה בלישסצ'יק והיא הייתה נערה בגילה של סבתא שלי והן חיו ביחד כמו אחיות. קונון ואנטונינה ושתי בנותיהם אנה ומריה קיבלו את אות חסידי העולם ומי שאנחנו מנסות להביא לארץ אלו הנכדות של מריה ואנה."
איך סבתך שרדה את התקופה?
"קונון ואנטונינה לקחו אותה לביתה, כל הקהילה של הבפטיסטים הם אוהבי ישראל בשבילם אנחנו העם הנבחר ולא בכדי סבתא שלי קיבלה את הכינוי "פאודסיה הקדושה" כי הם ראו בה בת אלוהים. סבתא שלי מספרת שהיא חלמה חלום בלילה שהיא קוראת בספר ישעיהו בחלום ובספר כתוב פסוק שהגויים צריכים לשנות את דרכם לעזור לעם היהודי וכשהיא קמה בבוקר היא ראתה את ספר התנ"ך בבית פתוח בדיוק על הפסוק הזה, היא סיפרה את זה לכומר והכומר לקח אותה לספר על כך בכנסיה ומאז אותו רגע סבתא שלי הפכה לקדושה. המקומיים התייחסו אליה כמו אל בת שלהם, ובגלל שסבתא שלי לא נראתה כמו יהודיה אופיינית, היה לה עור בהיר ועיניים כחולות, היא נראתה כמו אחד מהם, וזה הקל על ההסתרה שלה.
כשמלחמת העולם השנייה נגמרה הם הטלטלו בדרכים דרך איטליה ויוון, אבא שלי נולד במחנה מעבר במילאנו ואז הם עלו לארץ, סבא שלי היה במשך שנים רוקח בקופת חולים כללית ברוטשילד ובקופת חולים בכפר גנים ואני זוכרת בתור ילדה את כל הביורטות והמבחנות בבית המרקחת. סבא וסבתא שלי היו אנשים כאלו שתמיד היו על תקן מצילים, הם היו עוזרים לתושבים עניים בפתח תקווה והיו באמת אנשים מיוחדים.
גם אני וגם בת דודתי למדנו רוקחות בעקבותיו, אמנם כיום אני לא עוסקת בזה, אבל המורשת שלהם מלווה אותנו לאורך כל מסלול חיינו ולא מסוגלים ולא רוצים לשכוח."
מה מצבן של אלונה ולסיה כעת?
בשל המלחמה הנכדות של מריה גרות באוקראינה כ-80 ק"מ מהגבול עם ביילרוס והגבול מאד חם כעת. זו משפחה גדולה, אבל לא כולם יכולים לבוא, כי גברים הרי לא מורשים לצאת מאוקראינה וזה גורר את זה שאמהות שלהן לא מוכנות לעזוב, אבל מי שרצה לצאת משם אז אנחנו הרגשנו חובה מאד גדולה לעזור לו."
מה עשית כשהבנת שפרצה מלחמה והן בסכנה?
"אנחנו כל הזמן בקשר איתן, זו המשפחה שלנו, זה יותר מקשר דם, זו המשפחה שלנו, בזכותם אנחנו חיים פה, בזכותם אנחנו קיימים ועוד רבים אחרים שניצלו בזכות אנשים צדיקים כאלו. אנחנו כל הזמן בקשר כשהתחילה המלחמה כמשבר דיברנו איתם ואמרנו להם אולי עדיף שתהיו כאן, משום שפה יותר בטוח כרגע, מה שבדרך כלל לא נכון והן הביעו נכונות להגיע ואז התחילה התכתובת וניסיונות השכנוע."
מה גילן היום?
"אלונה בת 47 ולסיה בת 36."
היכן הן ברגע זה (נכון לחמישי בערב)?
"אתמול (חמישי) בשעה 15:00 הן עלו על האוטובוס מולדימץ העירייה שאלונה גר בה לגבול אוקראינה פולין זו נסיעה של 5 שעות, מרגע שהן עוברות את הגבול יש להן נסיעה של 4 שעות לוורשה, בוורשה אנחנו צריכות לדעת שהן עברו את הגבול ואז אוכל להזמין כרטיסי טיסה להארץ."
איך את מרגישה לגבי כל הסיפור הזה?
"היום זו יום השנה לפטירתה של סבתי, אני מרגישה שבאיזשהו אופן מאד סימבולי קרה שדווקא היום הן קיבלו אישור והן יוצאות משם, אני מרגישה כל חיי את היד המכוונת של סבתא שלי בכל דבר ומרגישה צורך פנימי חזק להמשיך את הדרך של סבתא שלי ולפעול על פי הצוואה שלה לעזור למשפחה הזו במה שאני יכולה.
היום עלינו לקבר במלאות שלוש שנים וביקשתי ממנה שתשמור עליהן בדרך לכאן , למרות שאני בטוחה שהיא עושה את זה גם מבלי שאבקש."
[pic_31701]
הבנתי שנתקלת בבעיה בירוקרטית כדי להביא אותן לישראל?
"בשנת 1995 סבתא שלי הביאה אותן ארצה כדי לקבל אות חסידי עולם מיד ושם. לאורך כל השנים הקשר עימן נשמר, בגלל שהמצב באוקראינה הוא כבר במשך עשורים הוא מאד קשה וזו משפחה שלי, משפחה שגרה בכפר רחוק שאין שם מקורות הכנסה או עבודה אז אנחנו עזרנו למי שרצה לבוא לארץ לפי נוהל של משרד פנים שמותר לילדים ונכדים של חסידי עולם לבוא לעבוד בארץ חמש שנים באישור מיוחד. שתי הנכדות אלונה ולסיה ניצלו את פרק הזמן שהמדינה הקציבה, כי הם היו פה כבר חמש שנים, אבל ברגע שהויזה נגמרה הן לא עברו על החוק ויצאו מפה באופן מידי וכעת הן לא רוצות לעבוד כאן, הן רוצות מקלט וכשפנינו אמרו לנו: "אנחנו מצטערים אבל הן לא יכולות להיכנס כי הן כבר מיצו את הזמן שמותר לנכד של חסיד עולם להיות בארץ ואז הסברנו שאנחנו צריכות להכניס אותן לארץ כי הן צריכות את עזרתנו, לא הרגשנו שזה עניין אף אחד והתשובה שקיבלנו הייתה שלילית."
כיצד פעלתן?
"כשקיבלנו את התשובה הזו, לא יכולנו לקבל אותה, זו הייתה נראית לנו החלטה שרירותית, פקידותית, ולא מוסרית ואז פניתי לתקשורת. פרסמתי ברשתות החברתיות ובעקבות הפרסומים התערבו מספר גורמים, אנשים טובים ובהם חברתי תושבת העיר מור דקל (יו"ר העמותה הישראלית למען הילד בגיל הרך), גורמים במשרד החוץ, גם ממשרד הפנים שלפני זה לא הצליחו לדבר אחד עם השני וגם בעקבות פניה של יו"ר הסוכנות היהודית, זאב ביילסקי, יו"ר יד ושם, פעילה של יש עתיד הדר שוויצר, אחרי כל הפניות האלו הצלחנו לגרום לכך שינפיקו עבורן אישור שהן יכולות להגיע ארצה בעזרת ויזה תייר. האבסורד היה שבמקום לדאוג איך הן יוצאות מאוקראינה, דאגנו מה יקרה כאן בארץ במעבר הגבול. המקרה הזה מיוחד בגלל שמדובר בחסידי אומות עולם, אני חושבת שבאופן כללי צריך לעשות שינוי של 180 מעלות בהתייחסות אליהם. אני לא חושבת שהנוהל הוגן או צודק. כשם שחסידי אומות העולם לא קצבו את זמנם של סבתי בביתם, כך המדינה צריכה לנהוג כלפיהם היום ולא לקצוב את זמנם פה."
היחס לחסידי אומות עולם
"לפני שלוש שנים משפחת חסידי אומות העולם שלנו רצו להגיע לביקור של שבועיים בארץ ואז עבדנו לפני הנהלים, שלחנו מכתב הזמנה ולמרות שהם הגיעו עם כל האישורים, עכבו אותם בנתב"ג, 10 שעות בלי מים, בלי אפשרות לצאת לשירותים, התייחסו אליהם כמו אחרון העבריינים. בסופו של דבר החותמת הייתה על הדרכון כדי לעלותם חזרה על המטוס לאוקראינה ורק בגלל שעירבתי תקשורת והקמתי קול צעקה, הכניסו אותם לארץ ואחרי שבועיים הם עזבו את הארץ כמתוכנן.
אני לא מרגישה שמבינים את המשמעות של חסידי אומות עולם ולא יודעים להתייחס אליהם בכבוד המתאים ומביישים את מדינת ישראל."
עדותה של מאשה וולפסטל על הצלתה ע"י פניה בס זכרה לברכה >>
באדיבות יד ושם.
נכתב על ידי
אסף פרידור
B.A בממשל, המרכז הבינתחומי בהרצליה. M.A במדיניות ציבורית אוניברסיטת תל אביב. עוסק בקידום נושאי סביבה וקיימות וממשל פתוח: שקיפות, ממשל מקוון ושיתוף הציבור.
תגובות