אלי הפנר, אחרון לוחמי האצ"ל בפתח תקווה, הלך לעולמו.
מכתב לאבא שמגולל את סיפורה של המדינה.
פורסם בתאריך: נכתב על ידי:
אלי (אליהו) הפנר, אחרון לוחמי האצ"ל - הארגון הצבאי הלאומי בפתח תקוה, ומחבר הספר "שבעה נכנסו לפרדס", הלך לעולמו בשנת ה-95 לחייו.
כתבה מפורטת אודות עלילותיו במחתרת של אלי הפנר, התפרסמה בעיתוננו ""פתח תקוה עכשיו", תחת הכותרת "הלוחם האחרון", בחודש אפריל 2017.
אלי הפנר השתתף בפעולות רבות ומסוכנות, בהם התקפות על שדות תעופה ברחבי הארץ, פשיטות למחסני נשק של הצבא הבריטי, פיצוץ רכבות צבאיות, ועוד. פעמים רבות ניצל אלי הפנר בנס מתפיסתו על ידי הצבא הבריטי, שהייתה עלולה להסתיים במוות על עמוד התלייה.
אלי הפנר פעל ממקומות מסתור רבים ברחבי פתח תקוה, בפרדסים ובמפקדות סמויות בבניני מגורים, שלידם נקבע שלט המציין את אופי המקום ואת סיפור גיבוריו.
אלי הפנר הותיר אחריו בן יחיד, שמואל, ארבעה נכדים ונין.
המכתב שכתב בנו של אלי לאביו ושלח למתפללי בית הכנסת, בו נהג אלי הפנר להתפלל בשבות וחגים.
אבא היקר,
בליל ה 25 לפברואר 1946, החריד כנראה צלצול הטלפון האדום את לשכתו של היושב בדאונינג סטריט 10, ראש הממשלה דאז קלמנט אטלי.
לא רחוק משם, צלצלו הטלפונים גם במטה האווירייה של חיל האויר המלכותי בלונדון. הייתה שם סיבה מוצדקת לתכונה ומהומה גדולה, כי באותו רגע הושמד חלק מהכוח האווירי של הכובש הבריטי בארץ ישראל. ואתה, אבא, היית אחד ממחוללי המהומה הזו . בריטניה אמנם שחררה את העולם החופשי ממלתעות הנאצים, אבל ביד שנייה התכחשה לזכות העם היהודי לתקומה בארצו, והחזירה אלפי מעפילים אל מותם באירופה. באותו לילה, בפעולה משולבת של המחתרות אצ"ל ולח"י, הותקפו שדות התעופה בכפר סירקין ווילהלמה, (היא נתב"ג של היום) הושמדו 29 מטוסים ותשתיות תחזוקה, כ 500- מטרים מהמקום בו אני יושב היום, במשרד ממוזג של חברה ביטחונית שהיא גאווה למדינה שהיית שותף להקמתה. אתה, אבא, היית בין 16 לוחמים שבליל סופה נוראי, דבקים במטרה, הסתערתם על הגדרות למרות שאלמנט ההפתעה אבד כי ההתבוססות בבוץ הפרוז'קטורים השתוללו אנא ואנא, הרמקולים מתוך הבסיס זעקו:
Prepare, be ready, the busters are coming!"
ומצחיק, שמה שהכי נחרט בזיכרונך מליל בלהות זה, אלו הקללות העסיסיות שחטפת משותפך לפעולה היו: "חמור! אידיוט! ועוד כמה מילים לא יפות, כשנחתת על ראשך מכנף של מפציץ כבד מגובה כ 2 מטרים, עמוס כולך לעייפה ברימונים, לבנות חבלה ותת מקלע.
עד ימיך האחרונים היית מתעורר לעיתים מסיוטי לילה, נזכר בתחינותיך "אלוהים הצל את חיי "כשברחת מקומנדקר בריטי בין הפרדסים, או כשנמלטת בעור שיניך מכדורים שורקים סביב אזנייך. בזכות התעוזה שלך הסpקת לקפוץ למשוכת סברס קוצנית, ולהינצל.
וזהו רק מדגם...
בפשיטה לשוד הנשק מתחנת משטרת רמת גן, בה נתפס דב גרונר ואח"כ הועלה לגרדום, איישת חסימה בדרך ז'בוטינסקי בין פ"ת לת"א, ונטשת רק כאשר הגיעה המשאית עם השלל.
כאשר חשבתם שהגעתם למקום מבטחים בפרדסים, צץ פתאום שומר ערבי חמוש; הנשק כבר היה מפורק ומשומן, אך בקור רוח שלפת קנה שפורק מטומיגן, וצעקת לשומר "תרים אתה את הידיים!" והיו עוד אינספור פעולות, כמו שוד בנק ברקלייס בשכם, פיצוץ רכבות, שוד מחסני נשק בגני התערוכה בת"א ובראש העין, חפירת מנהרה בניסיון להימלט מהשבי הבריטי בלטרון, כיבוש יהוד ומבצר אנטיפטרוס, והשאר מסופר בספר שכתבת, "שבעה נכנסו לפרדס".
התוצאות של שנים של פעולות, בהן סיכנת את חייך, נרדף תמידית, הותירו בך עקבות. ראית את חבריך נהרגים ונפצעים קשה ואת אימותייהם בוכות עליהם.
אפשר לומר שהיית במידה מסויימת נפגע סמוי של פוסט טראומה. תמיד עם חושים דרוכים, גם כשאין סיבה, מתוח, חרד ממה שיבוא מעבר לפינה. ניצלת עשרות פעמים ממות, או מעמוד התלייה, ותמיד אמרת לי, ש"בנס לא היה לך אבא אחר".
גם כלוחם, וגם בחיים בכלל, היית אנושי, רגשן, ואוהב אדם.
כשהשתתפת בפעולת הלקאת הקצינים הבריטים בראשון לציון ,מעניין שמה שאתה זוכר ומספר כל הזמן, זה שכשהורית להם לחשוף את עכוזיהם לקראת המגלב המתנפנף, התנצלת, ואמרת שאתה מצטער, אין לך שום דבר אישי נגדם, אבל האצ"ל נאלץ להגיב על הלקאת לוחמי מחתרת.
תמיד אמרת שבתוך תוכך אתה מרגיש שהכדורים שירית תרמו לקרב אבל שאתה מקווה שהצלחת לפספס. כי ידעת שגם לחיילים הבריטים שמולך יש אימהות.
למרות שבתקופת הסזון הוכית מכות נמרצות ע"י יריבים פוליטיים מבית, וכנראה נעצרת לאחר הלשנה של חברי ההגנה, למרות שהתפלצת מתמונת הטבעת אלטלנה שהובילה נשק ליישוב הנצור בארץ, למרות הכאב והעלבון כשחלק מהייישוב המאורגן כינה אתך ואת רעיך לוחמי החרות - "טרוריסטים", המשפט של מנחם בגין שציטטת ללא הרף בהערצה כל חייך היה: "יהודים! מלחמת אחים לעולם לא" !
אבא.
עברת דרך כל כך ארוכה מהשטעטל היהודי בעיירה המנומנמת קלם בליטה.
אחיך יצחק היה למדן ושקדן, נועד להיות גדול בתורה ואולי להינשא לבתו של ראש הישיבה וזו הסיבה שלא עלה אתכם ב- 1936 לפלסטינה הנידחת, וכך אבד בשואה.
אתה, תפסת את הנישה של ה"תכשיט", נמשכת לחילופי מהלומות עם ה"שקוצים" ילדי הגויים בעיירה. כבר אז ליבך הגועש התקומם מול דמות היהודי הנרדף, כשברקע מבליחים מגרמניה רמזים על עננים קודרים העומדים לכסות את אירופה כולה.
וכך, ילד בן 9, עשית את המסע עם הוריך, סבא שלי שמואל הפנר וסבתי דבורה, ואחותך שרה זיכרונם לברכה, דרך לטביה, פולין, רומניה, ומשם מנמל קונסטנצה באונייה ליפו ולפתח תקווה.
לא כל כך השתלבת בעולם הישיבות כפי שציפה רב שמואל, ולחרדת הוריך, הנער שחמק מהתפילות בישיבת לומזה ונמצא מבצע תעלולי שיווי משקל על המעקה הצר של גג הישיבה בגובה 3 קומות, נשאב אט אט למעמקי עולם המסתורין של תנועת בית"ר שבלב הפרדסים הסמוכים לבית המשפחה ברחוב הרצל בפתח תקווה, משם ל"אפרוחים" של האצל, עד שהגעת לתפקיד פיקודי בחיל הקרב של האצל, תחילה בפ"ת ואח"כ, כשהוריך זכו לביקורים תכופים של שוטרים בריטיים בביתך, ונמלטת ממעצר בית, בפרדסים של ראשון לציון .
לאחר קום המדינה הצטרפת לפלמח, כקצין חבלה, ישבת במארבים בלטרון ובאיזור שורש, ובקום המדינה הפכת לקצין בצה"ל.
אבא,
היית תמיד איש חרוץ, חזק, קשוח ועדין נפש. וככה מצאת את אמא, חנה אצילת הנפש, ובעבודת פרך קשה, ללא פרוטה או עזרה ממשפחתך הענייה, בעשר אצבעותיך הקמת לנו בית. לא אשכח, איך היית קם ב- 4 בבוקר למשמרת בוקר כנהג "דן", ולפני צאתך, היית מתקרב על בהונותיך למיטתי, באשליה שאיני שומע, ומיטיב את השמיכה החמימה על גופי הקטן . כשחזרת בצהריים, היה צריך להתהלך על בהונות, כדי לא להפריע לך לנוח קצת לפני שאתה יוצא שוב למשמרת ערב לעבודה עד חצות.
וכך, חסכת פרוטה לפרוטה, נתת לנו ביטחון כמשפחה, דאגת להשכלה שלי, וסללת לי דרך לחיים טובים יותר. ועל הדרך תמיד סייעת, ותרמת מהמעט שהיה לכם למשפחה או לאנשים זרים.
אני זוכר.. שהיו כמה אירועים של חיילי צה"ל שנעדרו, ואתה, גם כפנסיונר, יצאת לסייע בחיפושים.
ובמלחמת המפרץ, כשהטילים התעופפו מעל גוש דן, יצאת לתרום למאמץ הלאומי בסיוע בקטיף תפוזים. עד שיום אחד התעופפת מהעץ וסיימת עם פלטינות בכף הרגל .
לא אשכח איך נסית להגיע עם אופניים לירושלים, אבל הגעת רק עד שער הגיא, או התרסקת עם אופניים בדרך לאשדוד. אגב, האופניים האלו משמשות אותי עד היום ...
זוכר את הצעדות אתך ברגל, כולל צעדת שלושת הימים, את הנסיעות ביחד אתך למבצר אנטיפטרוס ולרעננה באופניים, כשרעננה הייתה עדיין כפר קטן. את הנסיעה יחד לשארם אשייח, ישנים על החוף בשקי שינה.
זוכר את אמא מחווירה כשבמלחמת יום כיפור דיברת איתה בטלפון ותפסת מחסה כשמיג מצרי השליך פצצה בסמוך אליך .
איך תמכת כל השנים במסירות באמא שסבלה מבעיות בריאות.
איך היית המסמר בכל אירוע משפחתי מפליא בברכות, בחריזה, ומפיח שמחה.
את הקידוש של ליל שישי. את הריקודים שלך בסיום כל ליל סדר .
איך הנפת את הנכדים על כתפיך בשמחת תורה, ולוקח אותם בקביעות לחוג ג'ודו.
איך סייעת ליעל שנים בהצגות שלה.
איך היית מגיע יחד עם אמא לביקור, תמיד עמוס בסלים עם קניות ומיטב הבישולים שלה.
איך חינכת תמיד ליושר, הגינות, כיבוד הזולת, חריצות, נאמנות והתמדה, אהבת המדינה ומסירות למשפחה. איך ידעת תמיד לאלתר, לעודד ולהתמודד .
איך, ואתה בגיל קרוב ל 90 , אני ישוב לידך במושב הנוסע, קצת מצטמרר כשאתה נוהג נמרצות בהונדה, אני חושב לעצמי איך רומזים לך שאולי כדאי כבר להחזיר את הרישיון.
איך נאבקת להחזיר את אמא לאיתנה כשקיבלה את האירוע המוחי הראשון שלה. ואיך ערב אחד, לפני כ 3 שנים, חזרת עם סלים כבדים שהתעקשת לסחוב מהשוק ,קיבלת גם אתה את האירוע המוחי הראשון, ומאז חייך, כמו שהיית תמיד לוחם אמיתי, היו למלחמת מאסף לשרוד ולתפקד למרות ההידרדרות הגופנית.
כמה סבלת , אתה שכל כך אהבת לקרוא, לצעוד, להיות פעיל, כאשר לא יכולת עוד לעשות דבר מאלו, נשמה חופשיה כלואה בגוף הסורר שלך.
אבא,
ביום שישי האחרון כבר לא יכולת יותר, ואני, שהייתי לצידך נאבק בגבורה על נשימותיך האחרונות, יכולתי רק להתנחם בסיפוק שחשת בתרומתך מדינה והמשפחה, לכך שזכית ל4- נכדים ונין, ובזכות שלי שאתה גידלת אותי .
הותרת חותם אבא. על המדינה, על המשפחה, בלב כל מי שהכיר אותך.
"אין עוד אנשים כמו האיש ההוא", כמאמר השיר.
אבא,
אני רוצה בהזדמנות זו להודות למטפלת היקרה סאלי, שתמכה באמא ובך במשך כל השנים הקשות האחרונות.
נכתב על ידי
אברהם פלד
עיתונאי, לשעבר ידיעות תקשורת מקבוצת ידיעות אחרונות. דובר ההסתדרות במרחב פתח תקוה, ראש העין ואריאל
תגובות