"אני רעות אסיף תושבת פתח תקווה חברה בשבט המושבה באם המושבות פתח תקווה.

אני בת 16 עולה לכיתה יא' בבית ספר גולדה מאיר.

השנה הדרכתי בנים בכיתה ו ושנה הבאה אני ראשגדית (ראש גדוד) ה. התחלתי את הצופים בכיתה ו ומאז התאהבתי, עזבתי את שאר התחביבים שלי כדי להישאר במה שאני הכי אוהבת ורוצה לעסוק וזה בצופים.

לפני שלושה חודשים ישבתי בפעולה יחד עם החברים שלי לשכבה בצופים (כיתות י) ודיברנו על נושאים טעונים

שהגיעו לאט לאט לנושא - "מה קורה עם ניצולי השואה בישראל?". מהר מאוד הדיון נהיה סוער – החלטנו שהגיע הזמן לשנות - אולי רק בקטן אבל לפחות לנסות.

החלטנו שאנחנו מנסים לעזור לא משנה מה עומד בדרך: מבחנים, פעולות, טיולים וכו'.

בשיחה שותף המדריך שכבה והמרכז הבוגר שלנו ניסן. הוא הקשיב לנו ולאט לאט התחלנו להזיז עניינים.

חשבנו איך אפשר לעזור, מה חסר לניצולי שואה. מה יש לכולנו שלהם אין.

התחלנו לבדוק ולחקור והבנו שהמדינה לא מספקת להם את הכמות הנדרשת לחיים נורמליים.

מצאנו עמותה הנקראת "הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל" – סיפרנו להם שאנחנו מתנועת הצופים בפתח תקווה ומעוניינים לעזור בכל תחום לניצולי שואה שזקוקים לעזרה.

העמותה שלחה לנו מספר משימות שנעשה כדי לתרום ולעזור לניצולים. תחילה קיבלנו מן העמותה רשימה של מוצרים שניצולי השואה זקוקים להם.

  לאחר מכן החלטנו כשכבה לקיים סביב השכונה שבה אנו גרים "אירוע התרמה"  למען התרמת המוצרים .

תלינו שלטים סביב השכונה והפצנו ברשתות החברתיות במטרה להפיץ כמה שיותר לתושבים, ובעיקר לחניכים.

ביצענו שני ימי התרמה מאוד מוצלחים, התחלקנו לקבוצות של ארבעה ילדים. בכל איזור התמקמנו ליד סופרים מכיוון שלא גבינו כסף אלא רק מוצרים. אנשים הגיעו מכל מיני מקומות בעיר במטרה לתרום. חיבקו אותנו, תרמו לנו ובעיקר היו גאים בנו. שמחנו כל כך לעשות את זה שאפילו לא שמנו לב שהזמן עבר ויום ההתרמה שהוא ארבע שעות נגמר.

לאחר כל יום התרמה היינו חוזרים לשבט, מביאים את כל המוצרים ומסדרים את זה בארגזים שהמוצרים ישמרו עד שנארוז אותם.

העברנו חוויות וסיפורים, כל אחד סיפר כמה הוא התרים וכמה חברים, משפחה וחניכים הגיעו לתרום וזה מאוד חימם את הלב.

ההורים שלנו כמובן עזרו ותמכו בנו מאוד. הם נרתמו להביא לנו קרטונים לאריזה, ופרסמו סביב השכונה את אירוע ההתרמה.

לאחר חודש וחצי, יצרנו קשר עם העמותה שסיימנו את המשימה הראשונה ועכשיו הגיע הזמן למה שכולנו חיכינו לו- מפגש עם הניצולים.

העמותה שלחה לנו מספר ניצולים הגרים בפתח תקווה ורק מחכים לראותנו. כל כך התרגשנו וחיכינו לרגע הזה שמהר מאוד כולנו נרתמנו למשימה.

לפני שבועיים בבוקר, יצאנו לפגוש שישה עשר ניצולים יחד עם החבילות שהכנו להם. התרגשנו וציפינו לראותם- הם אירחו אותנו, התרגשו, בכו ובעיקר סיפרו כמה הם שמחים שהגענו וכמה הם מצפים שנחזור.

לכל ניצול היה סיפור מיוחד ומרגש, חלקם גרים כל כך קרוב אלינו ואפילו לא היינו מודעים אליהם. הם רק מחכים שמישהו יתייחס אליהם ויתן להם את זכות הדיבור לספר מה שאף אחד לא יחווה יותר לעולם. חלקם שיתפו וסיפרו וחלקם לא דיברו בעברית או שהיה להם קצת קשה אבל לכולם היה משהו משותף - הוקרת תודה שלא יצא לי לקבל בשום מקום החיבוק והבכי.

החלטנו כשכבה לא להפסיק את הפרוייקט הזה, הבטחנו לניצולים ובעיקר לעצמנו שנחזור לבקר מדי פעם כדי שלא יישארו לבד ובעיקר כי אנחנו רק נהנים להיות איתם.

לקבל ביקור מאנשים וחבילת מוצרים שלחלקינו כל כך בסיסיים אבל להם לא- לזה הם רק מחכים לחיי חברה, לאנשים שישימו לב שהם פה כי עוד מעט הם לא יהיו פה.

החוויה הזאת תישאר איתי לכל החיים ואני בטוחה שלכולנו, לעזור לאנשים, לקהילה. לראות קצת מעבר ולשים לב שיש אנשים שצריכים אותנו גם אם אנחנו לא מכירים אותם.

לתת מעצמנו ולא להסתכל רק על עצמנו. להיות אישיות לדוגמא ובעיקר לעצמך."