מאות פעמים בשנה נדרשים בתי משפט בישראל לגזור את דינם של עברייני רכוש שהורשעו, וכמעט תמיד מתלבטים השופטים בשאלה איזה עונש ראוי להטיל על העבריין – מאסר בפועל או עבודות שרות. תיק פלילי 4984/05 בבית משפט השלום בפתח תקווה מאפשר הצצה לתוך מסכת השיקולים של השופט בבואו לגזור את דינו של אדם שסרח.
במקרה עצמו אין שום דבר מיוחד. משה ואהרון (שמות בדויים) התפרצו באפריל אשתקד בשעות הערב לבית מגורים בפת תקווה. הם טפסו על פח אשפה, קרעו את חבלי הכביסה, פתחו חלון ונכנסו אל הבית. השניים גנבו תכשיטים, שעונים, בשמים, מכשיר אייפד ו-200 אירו במזומן. אולם, מזלם בגד בהם ובצאתם מהבית נתפסו על ידי שני שוטרים ממשטרת פתח תקווה. בחיפוש שנערך על משה נמצא מוט מתכת. לאחר שהיה עצור במשך כחודשיים, חתם משה עם הפרקליטות על הסדר טיעון, במסגרתו הוא הודה בעבירה של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע עבירה, אך הצדדים לא הגיעו להסכמה באשר לעונש שיקבל.
בדיון שנערך בפני כבוד השופטת אליאנא דניאלי טענה התובעת שהנאשם פגע בערכים חברתיים של הגנה על קניינו ורכושו של האדם, זכותו לפרטיות ותחושת ביטחון. עוד טענה התובעת כי במקרה זה הפגיעה בערכים המוגנים הינה ברף הגבוה, שכן שני הנאשמים חברו יחדיו כדי לבצע את העבירה והצטיידו בכלי פריצה לשם כך. התסקיר שהוגש בעניינו של הנאשם היה חיובי, אולם הוא גם מלמד כי הנאשם הוא בעל אישיות תלותית ובעל כוחות מצומצמים לעריכת שינוי, ולפיכך עתרה התובעת שלא לקבל את המלצת שירות המבחן להסתפק בעבודות שירות וביקשה להטיל עליו שנה מאסר בפועל.
בא כוח הנאשם טען מנגד כי מדובר בהתפרצות במדרג נמוך, אשר בוצעה ללא תחכום או סיכון, שעה שלא היו אנשים בבית. משה לא יזם את ביצוע העבירה; הוא נקלע לבעיות כלכליות ופנה אל אהרון, שהינו קרוב משפחתו, כדי שזה יסייע לו. הובהר כי אהרון, הבוגר ממשה הוא בעל עבר פלילי. עוד הוסיף הסניגור וטען כי משה הינו צעיר בעל נסיבות חיים קשות, סובל מסכיזופרניה ואושפז בגיל 16 בבית החולים "גהה", אך משתתף בהתמדה בהליך טיפול שיקומי. משה, אמר הסניגור, נחוש לעשות מאמצים כדי לא לחזור לעולם העברייני, נוטל תרופות המאזנות אותו מבחינה נפשית, נקי מסמים ושולב בעבודה במסגרת הליך השיקום.
הנאשם הביע צער על ביצוע העבירה, ועמד על כך שהוא מבין כי ביצע עבירה חמורה. הוא הבהיר כי אינו רוצה עוד להימצא בסביבה עבריינית, כי הציב לעצמו מטרות אותן הוא שואף להגשים, וביקש לתת לו הזדמנות להשתקם.
בבואה לגזור את הדין ציינה השופטת דניאלי, שלמרות שהמדיניות הנקוטה במקרים דומים היא להטיל על העבריינים עונשי מאסר בפועל, הרי שהפסיקה מלמדת כי במקרים המתאימים, ובדרך כלל בשל התחשבות בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, הוטלו על מורשעים בעבירות אלו עונשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, כאשר השיקול הרלוונטי לענייננו הינו קיומו של פוטנציאל שיקומי משמעותי.
לאחר שבחנה את נסיבות חייו של משה והשוותה אותן עם מקרים דומים, סיכמה השופטת דניאלי את המקרה הזה כדלקמן:
"עבירות הרכוש הפכו למרבה הצער לנפוצות. החדירה לביתו של אדם תוך רמיסת פרטיותו, ערעור בטחונו והפגיעה ברכושו, פוגעות בציבור וגורמות לעוגמת נפש רבה, ולפיכך ככלל מושתים על מבצעי עבירות אלו מאסרים של ממש. ואולם הענישה הינה לעולם אינדיבידואלית. במקרה שבפניי אמנם ניצב נאשם אשר חזר וביצע עבירה דומה לזו שכבר הורשע בעבר, ובעברו קושי להירתם לטיפול. ואולם בשוקלי את נתוניו האישיותיים ובכלל זה את הקשיים הנפשיים מהם סובל הנאשם, את הודאתו בביצוע העבירה, חרטתו הכנה, הירתמותו להליך השיקום, ואת השינוי החיובי אותו הוא עובר, נמצא כי עניינו של הנאשם נמנה על החריגים המצדיקים סטייה לקולא מהמתחם ומתן מעמד בכורה לאינטרס השיקום. חוששני כי שליחת הנאשם למאסר ממש עלולה לפגוע בהישגיו עד כה ולהשיגו לאחור. כן יש להתחשב בכך שהנאשם היה עצור במשך כחודש וחצי טרם שוחרר לחלופה, ובכך שלו היה נגזר עליו מאסר של ממש, היה מנוכה זמן המעצר ממשך המאסר."
לנוכח השיקולים שפורטו, גזרה השופטת על משה 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, תשלום פיצויים בסך של 3,000 ש"ח לבעלת הדירה שנפרצה וקנס בסך 2,000 ש"ח.