ידידה ויטל שחקן תיאטרון וטלוויזיה ישראלי הוא בן דודה של פלורי ויטל שכפי שדיווחנו בתאריך 20/06/18, נהרגה בתאונת דרכים לאחר שנפצעה באורח קשה מפגיעת רכב ברחוב יגאל אלון בת"א בעת שחצתה את הכביש בדרך לאסוף את בנה בן ה-4.
פלורי ויטל שקד ז"ל תושבת נווה גן בת 33, הותירה אחריה בעל ושני ילדים בגילאי 2 ו-4.
ידידיה שמע במקרה את רבקה מיכאלי שרה את שיר הערש "כבר מאוחר יונתן ומיכלי" שכתבה נעמי שמר והחליט לאמץ אותו ולשנות את המילים כך שיתאימו לילדיה של פלורי. ידידה שיתף אותנו במחשבותיו על בת דודתו:
"פלורי היא בת דודה שלי, הקרובה אלי ביותר בגיל, ואיכשהו קרובה לליבי באופן מיוחד. חוץ מהדמיון הפיזי בינינו שתמיד התייחסו אליו, אהבנו את דמיון הלב. היינו חברים קרובים. האובדן הזה בלתי נתפס עבורי.
אמנות היא שפה חזקה במשפחת ויטל. משה אבא של פלורי תמיד היה מנגן ושר, בנימין אבא שלי הוא פסל וצייר. איכשהו יצא שפלורי דווקא הייתה אומנית בתחום הפלסטי ולמדה עיצוב בבצלאל, ואני הלכתי לכיוון אומנויות הבמה והפכתי שחקן.
אם יש משהו שבשנים האחרונות היה מרכז החיים של פלורי היה האמהות. אסף ואייל, הבנים של בן ושלה, היו שני היהלומים שלה. המשך שלה. היא הפכה מיד ובאופן טבעי לאמא הכי מסורה, רכה, קשובה. לראות את פלורי מדברת אל ילדיה ולילדים בכלל היה שיעור באורח רוח ומתיקות.
כמה שבועות לפני התאונה האיומה שקרתה לפלורי, השתתפתי בערב מחווה לשחקנית והזמרת רבקה מיכאלי. שם שמעתי לראשונה את השיר "כבר מאוחר יונתן ומיכלי" שכתבה נעמי שמר במיוחד לרבקל'ה. שיר ערש של אמא לשני ילדיה.
התאהבתי בשיר. ממש.
בעודי נוהג לירושלים בימים של השבעה, שמעתי את השיר ב- repeat, הרגשתי שהוא מתנה שקיבלתי להרגיע את הכאב הפרטי שלי, והבנתי שזו מתנה שאני צריך להעביר הלאה.
הרשיתי לעצמי להחליף את שמות הילדים ל"אסף ואיילי", כדי שזו תהיה מתנה עבורם. שיר ערש, לילדים האהובים הללו, שאמא שלהם כבר לא תשיר להם שירי ערש. שיר גם לבן, שחשיבות מקומו בעולם באבא שלהם הוכפלה בשנייה אחת. שיר לכל המשפחה שלנו. וגם לכל מי שיירצה להאזין."
"בחודש שעבר מאז פלורי נלקחה מאיתנו, היא הפכה לנושא שיחה בוער גם בתקשורת ובכל כך הרבה מסדרונות ומעגלים חברתיים. המון אנשים מדברים על פלורי שלנו, שהיא בעצם אדם פרטי וצנוע כל כך. הדיבורים היו לי מוזרים... דיבורים על בטיחות בדרכים, דיבורים על מחדלים בתכנון צמתים וכבישים. דיבורים על ענישה לנהגים רשלניים. דיבורים על השימוש המסוכן בטלפון הנייד בזמן נהיגה. כל הדיבורים חשובים כל כך, אבל איך הם קשורים לאדם הזה שאנחנו כל כך אוהבים? למה הם קשורים דווקא אליה? זה עורר בי רק עוד כאב.
הרבה דיברו גם על גורל. על קארמה. על מועדים. על כל נשמה ועל "הזמן שלה" כאן. הדיבורים הללו, היו לי קשים עוד יותר. אני לא מאמין שהדרך הזו של פלורי ללכת מהעולם, זה גורל שיועד לה. מבחינתי אלו מילים שמנסות לתת צורה לאובדן הזה. אובדן מכעיס. לא הגיוני וסתמי. בתוך ים המילים, התקשיתי למצוא את עצמי. הרגשתי רק כאב אדיר. את הכאב הזה מצאתי לנכון לצקת לתוך השיר. זו הדרך שלי.
בבית האחרון של השיר מתוארת האמא שמסתכלת על הילדים הישנים במיטות, כשעולה השחר, ומרגישה צורך להתפלל, רק שאינה יודעת למי. ציירתי את פלורי בתמונה הזו. הרגשתי את עצמי ואת המשפחה שלנו בתוך התמונה הזו. מביטים באסף ואייל, מביטים על המצבה של שפלורי, ולא יודעים למי להתפלל. זו תחושה של כהות, שאין לה מילים פשוט."
