צילום: להמחשה


פרשה זו מחלוקת לשניים: החלק הראשון עוסק בהוראות ואזהרות לכוהנים בעבודתם במקדש (מה אסור לכהן לעשות, אילו קורבנות פסולים וכיו"ב) והחלק השני עוסק במועדי ישראל לגווניהם. החלוקה הזו כה מובהקת בפרשה ואין לכאורה שום קשר המחבר בין שני חלקיה. יתר על כן, הציווי על מועדי ישראל הכתובים בפרשתנו חוזר גם בפרשת "פנחס" בספר במדבר, אך בעוד שבפרשת פנחס ניתנו הוראות לכוהנים איזה קורבנות יש להקריב בחגים, בפרשתנו, ניתנו הוראות כלליות לכל בני ישראל כיצד יש לציין חגים אלו, מבלי קשר לקורבנות. דבר שהוא תמוה בפני עצמו, שכן המקום "הטבעי" לציווי על קורבנות באשר הם, הוא בספר ויקרא שרובו ככולו הוא "תורת הכוהנים" (ובייחוד בפרשתנו הפותחת במילים: "אמור אל הכוהנים.."). בעבר, עסקנו בתמצית בעניין זה, ולא נוכל להרחיב בו עתה, אלא לתתו כנקודה למחשבה. מה שכן נתמקד בו הוא בפסוק "תמים" המופיע בחלקה הראשון של הפרשה העוסק, כאמור, בהוראות הראוי והאסור להקריב ולהיות מוקרב. במסגרת הוראות אלו מופיע הציווי: "שׁוֹר אוֹ-כֶשֶׂב אוֹ-עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ". אם כן, מדובר בהוראה פשוטה: עגל, טלה או גדי, אשר גילם פחות משבעה ימים אין להקריבם. חז"ל, שעבורם המקרא אינו אוסף מעשיות הכתובות בשפה מליצית, תמהים (ובצדק) על תוספת המילים "כי יולד" בפסוק זה. וכי יש עגל, טלה או גדי שאינם נולדים? 
שאלה זו מתחברת לדיון כללי נוסף בחז"ל אשר דנים מדוע נבחרו דווקא שלוש בהמות אלו (שור, כבש וגדי) להיות מוקרבים ולא בעלי-חיים נוספים. חז"ל מציינים בפנינו את העובדה כי שלוש בהמות אלו הינם מבעלי-החיים ה'נרדפים', ולא ה'רודפים' (היינו טורפים) ועל כך דורשים חז"ל את הפסוק בספר "קוהלת": "והאלוהים יבקש את הנרדף". כלומר, קיימת "חיבה אלוהית" דווקא אל זה אשר רודפים אותו על לא עוול בכפיו, ומכאן הם קובעים כלל: שלעולם האל מעדיף את הנרדף (ויעניש את הרודף). גם אם צדיק רודף צדיק, רשע רודף צדיק, רשע רודף רשע ואפילו צדיק רודף רשע. בכל המקרים, אלוהים יהיה "בצד" של הנרדף. למה זה כך? מדוע הקירבה האלוהית הזו לאנדר-דוג? התשובה החז"לית לתמיהה על התוספת "כי יולד" שהעלנו בתחילה תענה על כך. 
לכאורה, קורבנות הם דברים שאדם מתנדב מעצמו ומשלו לאלוהים. אך ברור שאדם ראוי שלא ישתחצן בכך, משום שנדבות אלו מותנות בכך שיש לו את היכולת והכושר להביא אותן. יכולת זו, כושר זה, אינו בא לו מעצמו, אלא מאלוהים שנתנה לו. בהמות אלו שנולדו הם למעשה הביטוי לתופעה הטבעית שאלוהים טבע בבריאה, ואלמלא היה טבע זה וחוקיו, אדם לא יכול היה להקריב שום דבר מאת עצמו (ואין צורך לומר שקיומו שלו מותנה בטבעיות זו). ועל כן אל לו לאדם להתהולל בכך. לכן נתווספו המילים: "כי יוולד". אין הבהמות האלו נולדות אלא מכוח הבריאה שטבע אלוהים. ואתה, אל תחזיק טובה לעצמך.             
ברור הוא אם כן עד מאוד, מדוע אלוהים מבקש את הנרדף ומחבב דווקא את הבהמות הללו. אדם בשל כוחו ועוצמתו בעולם הטבע, יכול להגיע למעשי רשע, בעיקר על החלש ממנו. אלוהים מזכיר לו כי הכול "ממנו", והאדם אינו ולא כלום. אל תתהולל בהביאך קורבן, ואל תתהולל כי כי יש בכוחך ובעוצמתך דבר. פסוק פשוט אחד - משמעות מוסרית גדולה.