לאחר שבמוצ"ש הקודמת, בתאריך 18.11 כפי שדיווחנו, המפגינים ציינו שנה להפגנות בכיכר גורן, אתמול (מוצ"ש) הפגינו כ-300 מפגינים בפעם ה- 53 במספר ברציפות.

ההפגנה אמש סיימה סוף שבוע עמוס בפעילות למפגינים, ביום שישי כ-50 מפגינים קיימו הפגנת תמיכה בנשיא המדינה.
 רעיית הנשיא נחמה ריבלין יצאה אליהם, שוחחה איתם, התחבקה עימם והודתה להם. לאחר מכן המפגינים הפגינו מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור.

המפגינים נכנסים לעונת החורף ומבקשים ליצור מטריה אזרחית אשר תגן על הדמוקרטיה ועל טוהר השלטון נגד פרשות שחיתות תוך קריאה לשיפור התנהלותם של שומרי הסף ובעיקר היועמ"ש.

פתח את ההפגנה מני נפתלי שהסביר שפניו לא לפוליטיקה וכי ימשיך בהפגנות עד שנתניהו יתפטר.

לאחר מכן נאם עו"ד אלדד יניב: " 53 שבועות ברציפות זה לא דבר מובן מאליו. 53 שבועות ברציפות, זו ההפגנה הכי חשובה והכי ארוכה בתולדות מדינת ישראל, לא נוותר.

תפסיקו לספור פה כל שבוע את האנשים, מי שבא - כל הכבוד לו.
בזכות ההפגנה הזו, בזכות השנה הזו ובזכות הבג"צים האלו, כל הבדיקות הפכו לחקירות,  ללא ההפגנה הזו הצוללות היו מתות – לא הייתה חקירה, בדיוק מה שמנדלבליט רצה.

זה היה השבוע הכי חשוב בתולדות החקירות של ראש הממשלה מאז שנפתחו, ביום ראשון הוא הגיע לחקירה השישית, הוא חשב שהוא יודע מה יקרה שם, יש לו עורכי דין שהם עורכי דין של כל הנאשמים כמו במאפיה. הוא חושב שהוא יודע מה קורה בחקירה, כי ויינרוט וחדד וזא'ק חן הם גם עורכי דין של בר יוסף בפרשות הגז והצוללות והם גם עורכי דין של אלוביץ בבזק. הוא חשב שהוא יותר חכם מכולם ואלשיך לא פראייר.

בחקירה השישית הטיחו בו הקלטות ווטצאפ של ארי הרו שרואים איך הוא קיבל כסף מזומן. המשטרה הצליחה לעלות על נתיב הכסף של הצוללות כולל חשבונות הבנקים. זה באיסור פרסום, אבל כולנו נדע הכל.".

נאומו של המורה לאזרחות: "כאן קיימת קפסולה דחוסה מאד של אמת, של אהבה, של כוחות ריפוי."

 "במהלך ההפגנה נאם יפתח שילוני, מורה לאזרחות המשתתף בקביעות בהפגנה והסביר מה תפקיד המחאה ומה מצפים המפגינים מעבר לטוהר השלטון:

כבר הרבה ימים שאני שואל את עצמי: מה יקרה ביום שאחרי ההפגנות?
מתי בכלל יהיה היום שאחרי ההפגנות?

מה צריך לקרות כדי שנפסיק להגיע ולהפגין כאן בככר?

האם ברגע שבו יטוהר השלטון מן השחיתות זה הרגע לעזוב?

האם תפקידנו יסתיים כאשר ינוקו האורוות?

אני מרגיש שהתפקיד שלנו הוא תפקיד גדול בהרבה: אם מאיפשהו בישראל יכול לצאת ריפוי לחברה הדואבת שלנו, אכולת השחיתות – זה רק מהמקום הזה. מכיכר גורן. כאן קיימת קפסולה דחוסה מאד של אמת, של אהבה, של כוחות ריפוי. את הכוחות האלה אנחנו לוקחים בכל שבוע, ומפיצים הלאה לכל רחבי הארץ.

אלדד יניב דיבר כאן לפני כמה שבועות על אמנה חברתית חדשה בין האזרחים לבין השלטון. אנחנו כבר בדרך אליה. היא נולדת כאן ממש.

פעם, בימי הקמת המדינה, הציבור הישראלי ביקש מהמנהיגים משהו אחר: ביקשו כינון של לאום משותף, של מערכת ערכים משותפת. ביקש בטחון קיומי. ואחר כך – נגמרו פתאום הציפיות מההנהגה. הציבור הישראלי הפסיק לבקש ממנהיגיו, הפסיק לדרוש, והניח להם להשתולל. האמנה החברתית נקרעה לגזרים והושלכה לרוח.

 והיום הגיע העת – לחזור ולדרוש ממנהיגינו להנהיג בעבורנו.

אני רוצה להניח כאן 2 אוטופיות בדרך לאמנה החברתית הזאת. אוטופיות שחובתנו לדבוק בהן אם אנחנו רוצים ריפוי חברתי. את שתי האוטופיות האלה אנחנו חייבים לדרוש מהמנהיגות ומהמנהיגים שלנו:

האוטופיה הראשונה – אנחנו דורשים מן המנהיגים שלנו להיות מנהיגים אוהבים. ומי שאינו אוהב – לא יוכל להיות מנהיג. אנו נדרוש מכל מנהיג ומנהיגה לראות את האהבה ניבטת מעיניה ומעיניו.

ולא רק את האהבה – את החמלה, את ההכלה, את הדאגה לאחר. לכל אחד ואחת. אנחנו נביט לכם בעיניים – אנחנו מבטיחים לכם את זה מכאן.

מכאן יצא המסר שנעביר לכל מפלגה, ולכל שליחת ושליח ציבור: אנחנו שולחים אתכם כדי שתמשלו באהבה. שתמשלו באהבה עד כל קצווי הארץ:

נדרוש מכם לאהוב כל חסר בית, כל חולת נפש, כל מובטלת ומובטל, כל זקנה תשושה, כל אסירה ואסיר בישראל.

והאוטופיה השניה: מנהיגינו יהיו אנשים קשובים.

שבענו ממנהיגים שיודעים לדבר. ממנהיגי הדיבייט. האלה היה לנו מספיק. כל מעייניהם היו להצהרה, להתנצחות ולניגוח. לא עוד.

מנהיגינו מעתה יהיו מנהיגים קשובים. הם יקדישו את מירב זמנם למחשבה ולהתבוננות. הם יצאו מנקודת הנחה שהאלוהים חילק את האמת למגוון של אנשים, והם יכבדו כל זוית מבט וכל רעיון. לכן - הם יזמינו אליהם את האנשים שחושבים אחרת מהם. שונה מהם. הפוך מהם. יחד הם ינסו לחפש את הטוב הכללי.

מנהיגינו לעולם לא יקטעו אדם אחר. גם אחרי שיסיים את דבריו – הם יחכו עוד כמה רגעים – ינסו להבין האם הבינו בדיוק את מה שרצה לומר. אולי ישאלו שאלת הבהרה. ושוב ימתינו. רק אז – יאמרו את דעתם.

גם את זה נדרוש מן המפלגות השונות – להציב ברשימותיהם מנהיגים קשובים. ואת זה נדרוש גם מאנשי התקשורת שלנו – לתת את הבמה לשליחי ציבור מכבדים, ולהשתיק את המבטלים, המבזים והמשתיקים.

מהמקום הקדוש הזה – מככר גורן בפתח תקווה – נולדים כוחות הריפוי, ומכאן נולדת התקווה.

כאן יש צמיחה. כאן יש חיים חדשים של החברה הישראלית.

כאן יש אהבה וכאן יש הקשבה.

קחו את הכוחות הללו, והפיצו אותם הלאה – לבני משפחה, לחברים, לקופאיות בסופר ולנהגי המוניות.

ספרו להם כי כאן יש ריפוי, כי כאן נבנית האמנה החברתית החדשה של ישראל."

קישור לגלריית התמונות מן ההפגנה

צילום:  נילי יהל
צילום סרטונים: עזרא רחאנה