כ-400 איש הפגינו במוצ"ש נגד התנהלות היועמ"ש ונגד השחיתות בכיכר גורן.
מדובר בהפגנה מס' 49 במספר. בהפגנה נאמו: העיתונאית חנה קים, עו"ד אלדד יניב, מני נפתלי, הפעילה החברתית וממובילות המאבק נגד מתווה הגז אורלי בר לב, העיתונאי וכותב הטקסטים לתכנית "ארץ נהדרת" ירמי שיק בלום, הסופר והעיתונאי חיים שדמי, אורי ברייטמן, מיכל צ'רנובסיקי, תושבת אלעד, יצחק טיים פעיל בקהילה האתיופית ועוד רבים.
העיתונאית חנה קים פתחה את ההפגנה ואמרה: "אם ההפגנות באם המושבות. ראש הממשלה מוכן לעשות כל דבר כדי לשרוד. מי שמאפשר לנתניהו להתפרע, זה השכן הזה שם- מנדלבליט. מנדלבליט מחויב להקים חמ''ל במשרד שלו כדי לקדם כתבי אישום.
השבוע בית הדין לעבודה בהרכב מורחב קבע כי מני נפתלי אמר אמת."
קים הקריאה את היומן של ראש הממשלה, בתגובה לטענתו של ראש הממשלה כי אין לו זמן להיחקר.
צילום: עזרא רחאנה.
העיתונאי ירמי שיק בלום אמר:
כבר 49 שבועות אנחנו מגיעים לקניון המדכא הזה, והפכנו אותו למקום קדוש. המקום הזה הוא בית ספר לדמוקרטיה, המקום הזה זה בית ספר לאזרחות
יש פה פחות פרצופים צעירים מפרצופים מבוגרים
אני בעיקר רואה פה הורים של חברים שלי, מאשר חברים שלי.
אנחנו נעשה הכל כדי להביא לפה את הצעירים, כי אתם עושים עכשיו את התיקון על מה שלא עשיתם בגילנו ואנחנו צריכים לעשות את התיקון עכשיו, זה התפקיד שלנו להצטרף אליכם, ולא שיהיה מאוחר מדי.
אני לא רוצה לדבר על החמוצים, אני רוצה לדבר על האמיצים, עלינו.
אני אגיד לכם מי חמוץ. חמוץ זה ראש ממשלה שמארגן לעצמו בר מצווש בגני התערוכה, ומביא אנשים באוטובוסים כדי לדבר בין האיום האיראני לחמאס, הוא מדבר על מני נפתלי, כאילו הוא איום למדינת ישראל. בושה.
לסיום, קטע קצר שכתבתי על משהו שלדעתי יכנס לספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל -
פרשת מכיכר גורן תצא הבשורה:
ויהי בימינו אנו תשע שנים למלכות נתניהו השנייה ויעש המלך נתניהו את הרע בעיני ה' וישלוט ביד שרה ובזרוע רפוייה ויעשוק את עמו ויעשה לביתו על חשבון משלם המיסים ויתמלא ביתו מתנות וזבחים שמפניות וסיגרים כחול על שפת הים. ותגזול הממשלה את היתום ואת האלמנה ואת הקשישים ואת הנכים ואת הגרים ואת הצעירים ואת כל עם ישראל ותפלג הממשלה את העם ותסית בין שמאל וימין ובין חילונים ודתיים ובין אשכנזים ומזרחים למען יאריכון ימי שלטונם על פני האדמה.
ואין נביא בעירו או אפילו סתם מישהו שתוכל לזרוק את השם שלו כדי לענות לנהג מונית שאומר לך בזמן ויכוח פוליטי מיותר: "שמע לי מותק, הייתי מצביע למישהו אחר, אבל אין, תן שם אחד שיכול להחליף את ביבי". ויקום מני העפולאי משבט נפתלי משרת בארמון המלך נתניהו ויזעק מני הנפתלי על השחיתות בארמון המלך ויאמר בושה ויעזוב את ארמון המלוכה. וירדוף אותו המלך נתניהו וישלח שליחים מטעמו למען יסתמו את פיו ויגזול ממנו את פרנסתו.
ויחזק ה' את מני הנפתלי ויאסוף עמו עשרה צדיקים ויעלו אל פתח תקווה אל ביתו של יועץ המלך אביחי המנדלבליטי ויזעקו "העם דורש צדק חברתי"! ויחלפו שבועות רבים ויפגינו צדיקי פתח תקווה במבול ובשרב ויהפכו עשרה צדיקים למאה צדיקים ויהפכו מאה צדיקים לאלף צדיקים. וירא המלך נתניהו עד מאוד ויבין כי ימיו בשלטו ספורים ויכלא את הנפתלי ויוציא את ההפגנה מחוץ לחוק ותנשב רוח פתח תקווה אל הארץ כולה ותצא מכיכר גורן בת קול גדולה ותחזור ישראל להיות ארץ זבת חלב ודבש ויקימו דור חדש אשר לא ידע את השחיתות ונאמר אמן.
אלדד יניב כמו גם בהפגנה הקודמת מתח ביקורת על החוק האוסר חקירת ראש ממשלה מכהן וכינה אותו שוב: "החוק להצלת ביבי נתניהו מכלא מעשיהו".
הסופר והעיתונאי חיים שדמי סיפר על עבודתו כתחקירן, על תפקידה של העיתונות, על מערכת הבריאות והקשר בינה למחאת הנכים:
"את התמימות שלי איבדתי אחרי שיצאתי מהצבא. בגיל 22 התחלתי להיות תחקירן בתחום הבריאות, משך שמונה שנים, בשנים הראשונות ב"העיר" ואחר-כך ב"הארץ". ואז, כבר איבדתי את התמימות סופית. שנה מאוחר יותר, באפריל 1998, הוזמנתי לתת את ההרצאה הראשונה שלי על מערכת הבריאות. אמרתי שם, שהעובדה שבישראל לא פורצת מחאה אזרחית אלימה היא אות קלון לחברה הישראלית. זה משפט שאני חוזר עליו מאז כמעט בכל פורום שאני מוזמן לדבר בו.
לא היו לי טענות לאזרחים. הם לא היו אשמים אז. לא היה להם ממשי חלק במציאות המתהווה. הבנתי אז שפער המידע הוא נשקו הטוב מכל של המנגנון והממסד. הבנתי שלו האזרח היה יודע איך באמת מתקבלות החלטות במדינת ישראל, איך נקבעת המדיניות, מה חשיבותו של האזרח בכל זה – הוא כבר היה יוצא לרחובות מזמן. ולכן, מאותם ימים, לצד תחומים ותחקירים מסוימים שכיסיתי, מטרת הדגל היתה מידע. מידע, מידע, מידע. הדרך לשינוי מתחילה בידיעה. ידיעה מייצרת תודעה. תודעה מייצרת מציאות.
הלכתי להיות תחקירן בריאות כי אני חושב שזה התחום שמזכך את מהות העיתונות. אני מאמין שתפקידה של עיתונות היא כלי אזרחי. אני מאמין שחובתה להתייצב למען טובת האינטרס הכללי, לטובת הצדק והחלש, לטובת האזרח מול המנגנון. סתם, אני לא באמת מאמין; אני יודע. בעלי-הון לא היו משתלטים על כלי תקשורת אחרת. בעל-הון שקונה כלי תקשורת מייצג אינטרס צר. אינטרס צר עומד בסתירה לאינטרס ציבורי.
ובתחום הבריאות, אתה מתעסק בחיים ומוות. לכאורה, זה התחום שאמור להיות הנקי מכולם. אנשים נזכרים בבריאות שלהם רק כשהם חולים. כשהם חולים, הם כבר במצוקה, הם כבר איבדו זמן יקר. יש להם דד-ליין. והמערכת שמולם יודעת ומנצלת את זה היטב. ואז אתה מבין, כמה מדינת ישראל רואה באזרח שלה משאב לניצול. במקרה הטוב. בנאדם יעיל ויקר כל עוד אפשר לחלוב ממנו מסים; וכשהוא דורש את מה שמגיע לו הוא הופך לטפיל. בהשאלה מתחום הבריאות, זאת המחלה האוטואימונית שהמדינה שלנו סובלת ממנה.
ראיתי – ואני מזכיר לכם, מדובר בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים – ועדות בכנסת שמכריעות גורלות, ושלושה-חברי כנסת יושבים בדיון. ראיתי את נציגי המדינה, עובדי הציבור ומשרדי הממשלה, משקרים במצח נחושה לח"כים. נדהמתי מהבורות והשטחיות של הח"כים. ראיתי שרי בריאות עושים את אותו הדבר. באחד הדיונים האלה, לא יכולתי כבר לעצור את עצמי, הצבעתי ואמרתי לראשת-הוועדה הרלוונטית, "כבודה, לפני שאני עיתונאי, אני אזרח. ומה שנציגי הממשלה עושים כאן, זה לרמות אתכם".
ראיתי את ראשי מערכת הבריאות, האוצר והמדינה, יודעים היטב את מקור הבעיה, מתעלמים במקרה הטוב, ומרמים במקרה הרע. פקידים שבתפקידם הממשלתי אמורים לפקח על קופות החולים ובתי החולים מועלים בתפקידם ואחרי פרישתם מוצאים תפקיד מפתח ועתיר שכר בגופים שרק חודש קודם הם פיקחו עליהם. אני ארגיע אתכם: נגד טובת האזרח והציבור הכללי. וכשאתה מדבר איתם, הם גם מאשרים את זה. הם טענו שאין בכוחם לייצר שינוי. נחדד: מי שאמור לייצר את השינוי, מי שאמור להבטיח מצב שלא נגיע לצורך לייצר שינוי – טוען שאין בכוחו לשנות.
אני מאמין שמידע הוא חשוב לא רק כדי שאזרח יידע לדרוש מה שמגיע לו, אלא בעיקר כיוון שיידע שלא ניתן לרצות ולקבל הכול, אלא מדינה מתנהלת על אילוצים ופשרות. עוד טנק או עוד תרופה בסל הבריאות. אזרחים שדורשים הכול – משרתים את המנגנון. תקציב לעולם יהיה מוגבל; השלטון משסה בינינו האזרחים, בין קבוצות חולים, כדי שפה ושם נקבל סוכרייה, אבל לעולם לא נהנה מארוחה מלאה ומשביעה.
בשנת 2001, בשם אותה תפיסה, יזמתי והובלתי את "הארץ" לעתור לבית-המשפט ולחייב את משרד הבריאות לחשוף את הפרוטוקולים החסויים של הוועדה להרחבת סל הבריאות. פרוטוקול אחד שהגיע לידי והאחרון שפורסם עד היום, חשף עד כמה חשיפת הפרוטוקולים הזאת חיונית. ישבתי בדיון מול נשיאת ביהמ"ש המחוזי בירושלים, הגברת מוסיה ארד, ולא האמנתי למשמע אוזניי כיצד הנציגה הבכירה ממשרד הבריאות והפרקליטה מטעם פרקליטות המדינה משקרות במצח נחושה לנשיאה; כיצד הן מספרות לה במקרה הטוב חצאי אמיתות וכאלה שלא מעידים על המכלול ועל תהליך.
בשלב מסוים, לא יכולתי לשתוק יותר. נעמדתי וביקשתי את רשותה של השופטת ארד לדבר. הצגתי לה בשתי דקות את הסיפור כולו. העתירה התקבלה והוכרה כתקדימית. אני לא יודע אם הדברים שאמרתי הועילו, הם ודאי לא הזיקו. ומה עשה בתגובה משרד הבריאות הנשלט בידי נציגי קופות החולים ובתי החולים? הפסיק לייצר פרוטוקולים של דיוני הוועדה להרחבת סל הבראות.
אני שומע כתבי בריאות בשנים האחרונות צוהלים מהחלטת משרד הבריאות לפתוח את דיוני הוועדה לציבור, קרי לכתבים. אני שומע אותם מפרגנים להחלטה הזאת. שומע, ולא מאמין. כל עוד המנגנון לא משתנה – והוא לא השתנה – המשמעות היחידה להחלטה הזאת היא זריית חול, סימום העיתונאים. כיוון שכל עוד אין שינוי, המשמעות היא שההחלטות מתקבלות מחוץ לישיבות והרבה לפניהן. שאם פעם, חיסיון הדיונים אפשר להם בסך-הכול לדבר בחופשיות על השיקולים שמנחים אותם – ההבדל היחיד הוא שהיום גם את זה הם לא עושים.
באותה תקופה ומשך שנתיים וחצי פרסמתי סדרת תחקירים בת 17 פרקים על האמת מאחורי סל הבריאות. ככל שהתרבו הפרקים, אזרו חברים בוועדה – נציגי ציבור ואחרים – אומץ והחלו לדבר. מה שהם סיפרו לא סתר מילה מהטענות שהועלו בסדרה. להפך. הם דיברו כולם על ההסתרה, חוסר המידע שהם מצויים בו בבואם לקבל החלטות, איך "שוחד זה לא רק בכסף", כדברי אחד מהם. אבל חמור מזה: על שיקולים קצרי טווח שלעולם עומדים בסתירה לאינטרס הכללי והארוך, על פופוליזם בקבלת ההחלטות הודות לקבוצות לחץ, לאו דווקא חברות התרופות. ממש לא.
לפני שנתיים הוזמנתי לוועדת הרווחה והבריאות של הכנסת מטעם עמותת חולים מסוימת, לסייע לה בקידום פיתרונות לכמה מצוקות מהן סובלים החולים במחלה. חשוב להבין: המציאות הקיימת מפלגת בין קבוצות חולים ובפועל משסה ביניהם. לעמותות מחלות הסרטן השונות יש את הרייטינג וההשפעה הגבוהים ביותר, כדוגמא. ולכן, כשהגיע תורי לדבר, אמרתי שהתמקדות בנושאים שהועלו על-ידי נציגי העמותה בדיון, אולי תסייע לחולים נקודתית פה ושם, אבל לא תפתור את הבעיה, אלא תחמיר אותה, ותבטיח שבעוד כמה שנים הם יידרשו לשתדלנות נוספת כדי לזכות בכינוס ישיבה במיוחד עבורם. בין לבין, ימלאו את אולם הוועדה נציגי עמותות חולים אחרות, עם אותם הסימפטומים של מחלת השורש.
מחלת השורש היא "חוק ביטוח בריאות ממלכתי". תיקון, החוק עצמו איננו מחלה, אלא תרופה. תרופה מבורכת, שליצירתה הוקדשו שמונה שנים, שיתוף-פעולה כלל מפלגתי וחוצה ממשלות. לא סתם מוגדר החוק "ממלכתי". לגיבושו וחקיקתו קדמה גם עבודת ועדת החקירה הממלכתית למערכת הבריאות בראשות השופטת שושנה נתניהו (אין קשר לראש-הממשלה) עוד משלהי שנות השמונים.
החוק מבטיח איזונים בין צרכי החולים, אילוצי התקציב, הזדקנות האוכלוסייה, שיפור חיי החולים ועוד. הוא לא "מושלם", כיוון ש"מושלם" אין. תמיד יהיו חולים שלא יקבלו את מה שמגיע להם, תמיד יהיו תרופות שלא ייכנסו לסל הבריאות. בצדק. אבל כדי לקיים את תוכנו של החוק, כל חוק, נדרש תקציב. לכן סעיפי חוק מעוגנים בתקציב, אחרת הם הן חסרי משמעות.
החוק שנכנס לתוקף בינואר 1995 זכה בסך-הכול לחיים שלמים בני שנתיים בלבד. מאותה שנה הוא נכה, חולה סופני. בשנת 1997 כשנה לאחר מינויה של ממשלת נתניהו הראשונה, ביטלה הממשלה את שניים מהסעיפים החיוניים מכול להפעלתו של החוק: המס המקביל (מס מעסיקים לפיו על כל שקל ביטוח בריאות שמשלם העובד, ישלם המעסיק שקל נוסף) ועדכון סל הבריאות באחוז אחד מדי שנה עבור הזדקנות האוכלוסייה. בואו נדמה חוק לשולחן עמוס בכל טוב. ועכשיו, בואו נדמיין שנוסרו שתיים מארבע רגליו. זהו סיפורו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי.
הדרך שהתחילה בשנת 1997 מקבלת היום, עשרים שנה מאוחר יותר, את ביטויה במחאת הנכים, בעובדה שהוצאות האזרח הישראלי על בריאותו הוכפלו מאז, במיחזור הציני של "הזקנה במסדרון" כאילו שנדרש מפץ גדול להחזיר אותה לשם. כולם יודעים את האמת. ראשי המערכת לדורותיהם, ראשי הממשלות מאז. יודעים, מחרישים או תומכים ומעל לכל – מסמאים את עייני הציבור. תהליך ומנגנון.
וכך, באותו דיון שהזכרתי של ועדת הרווחה והבריאות, אמרתי בדבריי שרק תיקון יסודי של הנזקים שנגרמו לחוק ביטוח בריאות, יפתרו את מצוקות החולים. אחרת, אלה יחזרו לישיבות הוועדה כדלת מסתובבת. סברתי, שאין מתאימה מוועדה זו לצאת בדרישה צודקת וראויה מאין כמוה לראש-הממשלה להשבת "רגלי השולחן" החסרות. סברתי, שאין מתאים מיושב-ראש הוועדה, חבר-הכנסת אלי אלאלוף, מחבר דוח העוני, להזדהות ולהתחבר עם 'דברים אלה. אז חשבתי.
לעולם לא אשכח את מבטו המתנשא, המזלזל, המתרומם מעט מעלה תוך שאיפת אוויר לאפו, ואז מוסט הצידה, בתגובה לדברים האלה. הוא אפילו לא השיב, לא טרח להתייחס ומייד העביר את רשות הדיבור לבא אחריי. מי שכן עשה זאת, היה חבר-הכנסת ישראל אייכלר. אותה התנשאות, הפעם בגרסת החיוך שלה. "אתה חושב", הוא שאל אותי, "שיושב-ראש הוועדה, מחבר דוח העוני, וחבר-הכנסת מאיר כהן, שהיה שר הרווחה, לא מודעים לכל זה?", וכדי להמחיש את טענתו, הזכיר מייד את נושא "הקפיטציה" (לא ארחיב עליו כעת) לדברים שאמרתי.
שתי הערות: האחת, הקפיטציה איננה קשורה ישירות בשום אופן לדברים שאמרתי ולשורשי הרס מערכת הרפואה הציבורית; שתיים, אני לא "חושב" שאלאלוף לא מודע לכל זה. אני יודע את זה. האפשרות האחרת שנוח לאלאלוף במצב הקיים. כיוון שכך השיירה עוברת והשיטה עובדת: אחת לכמה זמן מתייצבים בוועדה נציגי קבוצות חולים שונות, המחשה לגידול הממאיר ממנו סובלת המערכת כולה, מקבלת מהוועדה צימוקים בדמות משככי כאבים ומורידי חום (באנלוגיה, כמובן), זוכה לדמעות נרגשות מהחולים ולידיעות מפרגנות בתקשורת המנותקת והבורה. וכולם צוחקים כל הדרך לבית הקברות (החולים ומשפחותיהם) ולרפואה הפרטית (חברי-הכנסת והפוליטיקאים)."
