מאת: אסף פרידור
צילומים: פרטי
סערת ההפרדה במחלקות היולדות במספר בתי חולים פסחה על ד"ר ריאד מאג'דלה, מנהל המחלקה לרפואה דחופה בשרון מרכז רפואי רבין. מאג'דלה, רופא מוערך שעובד בבית החולים יותר מ-30 שנה, לא מכיר את הפן הזה בעבודתו. להיפך, אם יש אידליה של דו קיום בין שני העמים בארץ הזו, מג'דאלה הוא דוגמה מובהקת לכך: "משנת 85 אני עובד בבית החולים. אני רוצה להגיד לך את האמת, מ- 85 ועד היום, חוץ מלחפש את ד"ר ריאד שיטפל בהם, לא שמעתי דבר רע מהיהודים. כלומר, אנשים באים ומבקשים שאני אטפל בהם, אני מדבר על החבר'ה שלי, היהודים כמובן".
החבר'ה שלך?
"כן! החבר'ה שלי הם אנשים ששמעו עלי ואומרים: 'באתי עכשיו בגלל שאתה נמצא פה', 'שאלתי אם אתה נמצא היום' וכו'. הפירגון - אני מרגיש אותו בצורה מדהימה. להוציא מקרה אחד בודד שהיה לי בשנת 88, לא נחשפתי לשום גילוי של גזענות. לא שמעתי ולא ראיתי. בשטח שלי בבית חולים יש עבודה מדהימה עם הצוות. אתה לא רואה מהצוות שום כלום, להיפך רק פירגון, אפילו שהייתי רופא צעיר ממש אהבו אותי: מנהל המחלקה, הרופאים והאחיות אהבו אותי, כל הזמן פרגנו, עבדנו ממש בכיף, בכבוד, עבודת צוות מדהימה. אני באמת אומר לך - לא הרגשתי שום מסרים אפילו, לא דיבורים, שום כלום".
לא היו אפילו רמיזות?
"להיפך, כל הזמן פרגנו: 'אתה תגיע רחוק, אנחנו מורידים את הכובע' ועוד. היום, אני מנהל את המחלקה, רוב העובדים שלי יהודים, נותנים כבוד, אין מה לעשות, מפרגנים, מתים עליי ומתים שאני אמשיך לנהל את המחלקה. זה מתחיל ברופאים, באחיות, בצוות רנטגן, אנשי מעבדה, סניטרים, אפילו העובדים הפשוטים. גילויי הגזענות שיש בארץ, לא קיימים אצלנו. אני פשוט לא רואה את זה. מעולם לא שמעתי מעשרות אלפי המאושפזים שעברו כאן, 'אתה הרופא הערבי - אל תטפל בי', או ש'מקומך לא כאן', כמו שאני שומע שיש במקומות אחרים.
אמרת חוץ ממקרה אחד…
"כן, ב- 1988 היה תאקל אחד עם משפחה שהתנגדה, אולי אני מבין אותה בגלל שהם היו דתיים אז הם התנגדו שרופא ערבי יבדוק אותם. אז, הייתי אחראי מיון בבילינסון, הגיעה בחורה צעירה עם בעלה שהיא קודחת מחום,היא נשכבה במיטה, ניגשתי אליה כי ראיתי שבאמת היא סובלת ואז בעלה אמר לי: 'תשמע אני לא רוצה שתבדוק את אשתי' אמרתי לו: למה מה קרה? אמר לי: 'אתה ערבי ואני לא רוצה', אמרתי לו –'אין לי בעיה ואז אני הייתי אחראי על המיון וביקשתי מהצוות שאף אחד לא ייגש אליה, כי רק אני רוצה לטפל בה. הבעל התחיל לצעוק שהוא רוצה את הרופא האחראי ואז הוא הגיע אלי, כי אני הייתי הרופא האחראי. אחרי שעה הגיע האבא של הבת, הוא שמע את הסיפור והתחלחל, הוא רעד והתחנן שאני אבדוק את הבת שלו, ובסוף אני בדקתי את הבת שלו והוא יצא מרוצה. אלו הן דעות קדומות, ואנשים צריכים להבין לשים את הדעות הללו בצד. שנפגשים עם הבנאדם, ערבי או יהודי, ומדברים איתו רואים שזה לא מה שמספרים לך, זה משהו אחר".
השאלה כיצד מתייחסים לרופאים ערבים אחרים? או ליולדות ערביות?
"מבחינת רופאים ערבים, כשאני עובד בבית חולים, אם זה השרון או בילינסון, יש המון רופאים ערבים. המציאות היום היא, שכ 35% מהרופאים הם הערבים, הסיעוד מתבסס על ערבים, רוב האחיות והאחים הם ממוצא ערבי. אם תיקח את בילינסון - לא תמצא מחלקה אחת שאין בה מספר אחים ערבים. הערבים היום נכנסו למערכת הבריאות מאד חזק, כי הערבים יודעים שאם הם רוצים לחיות טוב ולהתקדם במדינה הזו הם צריכים ללמוד, ולכן כל שנה בערך מסיימים בין 350 ל- 400 רופאים ערבים במדינת ישראל. עכשיו, אני נתקל ברופאים בבית חולים בלינסון ובבית חולים השרון, עובדים איתי כמה רופאים ואחים ערבים, אני רואה שהיחס כלפיהם הוא לא כזה כמו שמדברים. אף אחד לא בא אלי בתור מנהל המחלקה ואמר – 'דחפו אותי, קיללו אותי בגלל שאני ערבי'. העניין של גזענות – אני לא רואה אותו בבתי חולים, לא ראיתי אותו בחדרי לידה. אני רואה שנשים ערביות שוכבות עם נשים יהודות באותו בית יולדות. לא חשתי בגזענות עד היום ואני מקווה שזה לא יקרה".
בכל זאת, אתה לא יכול להתכחש לכך שיש איבה ודעות קדומות בחברה הישראלית..
"יש, אבל אני מאשים את הממשלה בכך. היא הייתה צריכה ליזום ביקורים הדדיים במערכת החינוך, וזה צריך להתחיל בבתי ספר בכיתות הנמוכות. אני למדתי בבית ספר יהודי, סיימתי תיכון, למדתי תנ"ך, למדתי תלמוד, למדתי את קסוטו בע"פ, תבין החבר'ה שלי היהודים העתיקו ממני בבחינת בגרות בתנ"ך. כל תרבות צריכה להכיר את התרבות האחרת, אתה לא יכול לקחת בחור משכונת התקווה, שגמר תיכון, הלך לצבא ולא נתקל בערבי אף פעם. רק כשהוא נפגש איתך ומדבר איתך הוא רואה שהוא מדבר עם בן אדם, ולא מדבר עם חיה בעלת קרניים. אנשים מוזנים מפחד. אומרים להם שערבים הם כאלה וכאלה, טרוריסטים, רוצחים, אני לא אומר שאין ערבים כאלה, בטח שיש, כמו שיש יהודים כאלה. לעשות הכללה זו טעות חמורה, אסור לעשות הכללות. אני כתבתי נגד הגל של הסכינים, קמתי וצעקתי וכתבתי – תפסיקו! להרוג בן אדם לוקח 30 שניות, דוקרים בסכין וגמרת עליו, אדם בן 85 גוסס אנחנו נאבקים עליו שעה ולפעמים שעתיים כדי להציל אותו. מי אתה שתגמור אותו ותשים קץ לחייו של הבן אדם הזה, חיסלת אותו ואת המשפחה שלו, איזה עצב, איזה כאב, איך יחיו. אין צדק פה. לכן, ימי גיבוש וימי היכרות שכוללים שיחה והכרה איש את זולתו, יפתחו את היחסים ויפתרו לנו את הבעיות".
"ד"ר ריאד הציל את חי"
לפני כשנתיים, הדר רגב, תושבת פתח תקווה הייתה מאושפזת בבית החולים במצב קשה. לדבריה, ד"ר ריאד, מנהל מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים בילינסון הציל את חייה:
"ד"ר ריאד ללא ספק הציל את חיי, בשלב שהוא נכנס לתמונה כבר הייתי ללא הכרה עם פרכוסים והזמן עבד נגדי. מרגע שהוא נכנס לתמונה, איבחן מיידית את המצב ונתן לי טיפול מציל חיים. הוא בא לבדוק לשלומי כשחזרתי להכרה, היה מדהים עם משפחתי, עודד את אחותי המופלאה ששכבה במיטה לידי שבועיים ולא זזה, גילה אנושיות ורגישות של רופא, אדם! זו זכות להכיר את האיש, איפה שנתקלת באנשים שמכירים אותו, שומעת רק דברי הערצה והתפעלות מהמלאך הזה. אנחנו כולנו אנשים, לכולנו מגיע לחיות בכבוד ללא דת, צבע , גזע או מין.. כאם חד הורית, אי אפשר לתאר מה זה לקבל את החיים בחזרה, המתנה הגדולה מכולן. בשם בתי ובשמי אהיה אסירת תודה לעד על אותו יום קריטי, שד"ר ריאד הגיע למיון וכל התמונה השתנתה לסוף שמח ואופטימי וכל כך אחר ממה שהיה אמור להיות". מאותו יום, הדר עשתה לעצמה מנהג - לאחל לד"ר ריאד, מזל טוב ביום הולדתו בכל שנה: "היום יום הולדת לאחד האנשים היקרים שהכרתי בחיי, רופא דגול,אדם משכמו ומעלה...האיש שהציל את חיי. ד"ר ריאד היקר, מאחלת לך את כל הטוב שבעולם,בריאות,אושר ואהבה תמיד מסביבך וכל שתרצה לעצמך...אתה אדם מיוחד במינו ,זכות גדולה להכיר אותך".
ריאד, ראיתי פוסט בפייסבוק של תושבת פ"ת בשם הדר רגב, היא כתבה פוסט מאד מרגש שלא יכולתי להישאר אדיש אליו. בפוסט היא איחלה לך מזל טוב ליום הולדתך ואמרה שאתה הצלת את חייה.
"תשאל את הדר אם חס וחלילה היא תחלה, את מי היא תחפש? היא תחפש את ד"ר ריאד! והיא לא קרובה שלי ולא הכרתי אותה מקודם, הכרתי אותה בבית חולים, ראיתי שהיא סובלת, ופה מתבטאת השליחות שלנו. בשביל זה רציתי להיות רופא, בשביל להציל את הילדה הזו ואני הצלתי אותה ברוך השם. בשבילי זה היה מיליון דולר. היא הייתה במצוקה נוראית ואם לא הייתי מתערב מיידית, הילדה הזו הייתה הולכת. בשבילי, לראות אותה עם הילדה שלה זה הרגע הכי מאושר בעולם. כשהדר הייתה שם היא הייתה עם אחותה וחברה שלה היא לא אמרה 'בגלל שאתה ערבי תסתלק מפה' – הם חיפשו עזרה – מה זה משנה מי עוזר לי, כולנו בני אדם, כולנו נולדנו בצלם אנוש, לכולנו יש דם, אנחנו מדברים, אנחנו הולכים, מתנהגים אותו דבר, מתלבשים אותו דבר, עושים אותו דבר, ישנים - אנחנו בני אדם. חבר'ה, העניין הזה של הערבי יהודי צריך להיגמר, מספיק כבר, זה שיש שני מחבלים בחברון שמתפוצצים זה לא אומר שכל הערבים הם כאלה – לא ולא. אבל אם נותנים סטיגמה כזו היא הורסת את כל מה שאתה בונה". 