באותו ערב אביבי, כאשר ישב אלי הפנר באולם "היכל התרבות" הדחוס ממבקרים-, בו התקיים ערב זיכרון – 70 שנה לפריצת כלא עכו, שבו והציפו אותו הזיכרונות.
אלי (אליהו) הפנר, תושב פתח תקוה, שלאחרונה מלאו לו תשעים שנה, הוא הלוחם האחרון מבי0ן לוחמי הא.צ.ל, הארגון הצבאי הלאומי- שפתח תקוה, העיר בעלת הניגודים הפוליטיים הסוערים הייתה אחד ממעוזיו, וממנה יצאו צעירים כבני 16 -17 לפעולות המסוכנות ביותר, במאבק נגד השלטון הבריטי. יצאו- ולעיתים לא חזרו.
אלי הפנר, הועסק במרבית שנות חייו הבוגרים כנהג בחברת "דן" , בקווי העיר והסביבה. הוא גבר מוצק גוף, אשר למרות רום שנותיו והתלאות הרבות שעבר- מוחו צלול כבדולח, דיבורו רהוט ושופע וזיכרונו אינו פוסח גם על הפרט הקטן ביותר. את עלילותיו ועלילות חבריו מאותה תקופה סוערת, העלה בספר שכתב-"שבעה נכנסו לפרדס".
כבר בעיירת הולדתו, קלם, במדינת ליטא, הראה הנער אלי, בן למשפחה חרדית, את נחת זרועו ל"שקצים", לפרחחים שהעזו להתנכל לילדים יהודיים בעיירה, ולא חת גם מפני בוגרים ממנו בשנים.
אלי עלה לארץ עם הוריו ואחותו הבוגרת, בשנת 1936, כאשר המגף הנאצי כבר השתולל ברחבי אירופה. אחיו יצחק נשאר בעיירת מגוריו, ונרצח על ידי הפורעים הליטאים.
המשפחה השתקעה בפתח תקוה, והנער אלי הועבר לבתי ספר חרדיים ולישיבות, אלא שמעשי השובבות ומזגו התוסס היפנו אותו עד מהרה לאפיקים אחרים. אירועי רצח יהודים בידי ערבים בשנים לפני מלחמת העולם, הניעו אותו להצטרף לתנועת "ביתר", תנועה שהולידה את ארגון הא.צ.ל, שם עשה את צעדיו הראשונים כלוחם המחתרת נגד הבריטים, ונרדפה על ידי השלטון ועל ידי מוסדות הישוב המאורגן כאחד.
אלי, אז עדיין נער בן 14, החל בהדבקת כרוזים של הא".צ.ל על קירות בתי פתח תקוה, בהפצת חומר תעמולה שמירה על בסיסי אימונים חשאיים, העברה והטמנת נשק, מבצעים רצופי סכנות, תוך התחמקות מתמדת מבלשים בריטיים, וגם וך מול התנגדות נמרצת של הוריו. "עשיתי את זה בהתלהבות רבה" הוא אומר. "ייחלתי ליום בו אשתתף במבצעים צבעיים של ממש".
אלי הפנר מציין כי השטח הטופוגרפי של פתח תקוה דאז, שבכל תחומו השתרעו פרדסים וחורשות, היה מקומם מסתור ללוחמים, שצברו נשק רב בתוך ממגורות, מחסנים ובתי אריזה, מבלי שיתגלו.
"אחד המקומות הידועים והפעילים שלנו היה ה"גן" בית משפחת פיקרסקי בשכונת "מחנה יהודה" , הוא מספר. "המבנה שימש גם כמקום מחבוא לנשק, בית חולים לחיילים פצועים, בסיס הדרכה ויציאה למבצעים"
לאחר תקופה ארוכה של השתייכות ל"גוזלים" שלאחריה עבר קורסים אין ספור ואימונים בנשק, צורף אלי הפנר ליחידה מבצעית שמנתה שבעה לוחמים נועזים, והוא והאחרון מהם החי עמנו. שלושה מהלוחמים נפלו בקרב: אריה ימיני, (דודו של אריה ימיני מנהל "היכל התרבות" הנקרא על שמו), נפל בקרב לכיבוש יפו, אורי מקלב, נפל בקרב על יהודייה, ובנימין קפלן, נפל בכיבוש רמלה, (על שמם של אותם לוחמים קרוי ספרו- "שבעה שנכנסו לפרדס").
עיקר גאוותו הייתה עם התקבלו לח"ק, חיל קרבי, בו החל להשתתף בקרבות.. טבילת האש הראשונה הייתה בהתקפה על משטרת קלקיליה, שנערכה בליל תפילת "כל נדרי" בערב יום כיפור. פעולה שנחלה כישלון, עקב גילוי הכוח על ידי הבריטים. זמ ן קצר אחרי הפעולה נאסר ונכלא על ידי הבריטים בבית הסוהר ביפו, בו נחקר ארוכות, הוכה. נחקר ועונה. לאחר שחרורו מהכלא, המשיך בפעילות מבצעית, "היה לי קושי רב להסביר היכן הייתי, מכיוון שנטשתי את מקום העבודה והיה עלי להתייצב מדי יום במטה המשטרה הבריטית בפתח תקוה", הוא אומר.
אלי הפנר התמנה למפקד הח"ק בראשון לציון, ובין הפעולות הנועזות בהן השתתף-פיצוץ גשר הרכבת ביבנה, שוד מחסני נשק בראש העין, פריצה למתקני הצבא הבריטי למגרשי התערוכה בתל אביב, התקפה על משטרת רמת גן, (פעולה בה נלכד הלוחם דב גרונר הפצוע והועלה לגרדום).ובמבצע הגדול מכולם- פיצוץ מפציצים ומטוסי קרב בשדה התעופה בלוד. מבצע בו הצמיד מטעני חבלה למפציצים שניצבו הכן לפעולה "מבצע זה לא אשכח לעולם", הוא אומר. "בעיקר בגלל הדרך הארוכה ורבת המכשולים למקום הפעולה ובחזרה, תחת מטר יריות של החיילים הבריטים שרדפו אחרינו".
עוד השתתף בפעולת תגמול של הא.צ.ל על הלקאת עצורי המחתרת, במבצע שכונה "ליל ההלקאות". על חיילי הארגון הוטל לחטוף שלושה בעלי דרגות צבאיות בכירות ולהלקות אותם. "יחד עם שבעה אנשי מחתרת פרצנו לבית קפה ושלפנו משם את הסרג'נט, והחטפנו לו מלקות נמרצות. "הייתי חצוי בנפשי, לא אהבתי את הפעולה, אבל ידעתי כי אין לנו ברירה אחרת" , הוא אומר.
בחודש ספטמבר 1946 נתפס אלי הפנר שהזדהה בשם בדוי, בשכונת מגוריו, בזמן חיפוש, עקב קריאתה התמימה של ילדה בת שכנים שזיהתה אותו. הוא נכלא במחנה המעצר בלטרון, היה שותף לניסיון בריחה באמצעות מנהרה שהתגלתה יומיים לפני מועד הבריחה המתוכנן. משם הועבר למחנה המעצר בעתלית, שם עבר עם חבריו למעצר מנת דיכוי נוספת מידי הבריטית, שכבר היו על סף יציאתם מן הארץ. לאחר שחרורו המשיך אלי בפעילות מבצעית, השתתף בכיבוש יהודייה. וכיבוש מבצר אנטיפטרוס ליד ראש העין. לאחר השחרור הסופי, עם הקמת המדינה, צורף עם יחידת הא.צ.ל לצה"ל.
אלי הפנר נשוי לחנה לבית פררה- גמליאל, ילידת טבריה. הוא אב לבן, משה בנימין, מהנדס במקצועו, וסב לארבעה נכדים. בעבר נהג להרצות בפני תלמידי בתי ספר ובמועדונים חברתיים על תקופת המאבק בבריטים, והוא נושא דברים באזכרות לזכר חללי הארגון.
על תקופת ה"סזון", הסגרת לוחמי הא.צ.ל לידי הבריטים והתנכלויות על ידי אנשי ההגנה, הוא אינו רוצה להרחיב את הדיבור. "אינני רוצה להיכנס לפוליטיקה", הוא אומר. "היו זמנים וחלפו. כעסתי אז מאוד, אבל כיום אינני כועס יותר".
-במבט לאחור, האם הייתי חוזר על הדרך שבחרת בה?-
"בהחלט. על אף הקושי הרב והסכנות שחוויתי, בעיקר הצער העמוק על אבדן חברים יקרים. אתם נלחמתי יד ביד. אין לי כל ספק, שהמאבק שלנו בבריטים תרם רבות, ואולי בצורה מכרעת, להקמת המדינה".
