ליאור ליבמן, או לילו כפי שכולם קוראים לו, שחקן ואיש במה שכל החיים שלו סובבים סביב עולם הבידור והיצירה.
כבר מגיל צעיר הוא נמשך לבמה, בהמשך הפך למתאבק מקצועי ואף זכה באליפות בארץ, התאמן גם בחו"ל, למד משחק במשך שלוש שנים ועבד כשחקן בחדרי בריחה. ואז הגיע 7 באוקטובר ושינה לו את החיים בשני כיוונים שונים לחלוטין.
לילו, שמשרת במילואים בפיקוד העורף, הכיר במהלך המילואים את עדי, קצינה ששירתה לצדו, והשניים מתכננים להינשא בקרוב. במקביל, בעקבות המלחמה נוצרה עבורו גם הזדמנות מקצועית שלא ציפה לה: העסק שבו עבד במשך שנים הוצע למכירה, והוא ושותפו החליטו לקחת את הסיכון ולהפוך מעובדים לבעלים.
מאז הם התחילו לחקור איך נראה הדור הבא של התחום, נסעו שוב ושוב לאתונה, שיחקו בעשרות חוויות תיאטרליות ואינטראקטיביות ולמדו מקרוב קונספט שכבר צובר תאוצה באירופה, כזה שבו המשתתפים לא רק פותרים חידות, אלא נכנסים לתוך סיפור קולנועי חי עם שחקנים מקצועיים וסצנות שמתרחשות סביבם בזמן אמת.
ומתוך הניסיון האישי שלו כשחקן, לילו גם בחר לבנות את העסק בצורה קצת אחרת: כיום עובדים איתם יותר מ־20 שחקנים ושחקניות, שמקבלים אפשרות לעבוד באופן קבוע במקצוע שלהם ולא רק לחכות לאודישן או להצגה הבאה.
ליאור, ספר קצת על עצמך ועל הקשר שלך לפתח תקווה – כמה שנים אתה גר בעיר?
"נולדתי אמנם בחולון, אני בן 32, שחקן מוזיקאי מתאבק מקצועי ובעלים של חדרי בריחה. אני מאוהב בפתח תקווה. טירוף מה שקרה בעיר הזו בעשר שנים האחרונות, מתעסוקה והייטק לצד מקומות בילוי של אוכל וקניות, כבר לא צריך ללכת לערים הסמוכות.
התחלתי לעבוד לפני 10 שנים בתחום חדרי הבריחה בעיר וככה התחיל הקליק. מהרגע שהייתי הבעלים של חדרי הבריחה בהם עבדתי, עברתי רשמית גם לגור בעיר. אז אני בעיר כתושב כבר שנתיים."
איך התחיל החיבור שלך לעולם הבמה והבידור?
"החיבור לעולם הבמה, מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי את העולם הזה של בידור והצגות. כילד במקום לצאת לגינה הייתי עושה תיאטרון בובות בבית, ומאז לא הנחתי לנושא. תמיד חיפשתי מה לעשות בתחום, מילדות בהופעה להורים בסלון ועד לבמות כאיש בוגר".
איך הגעת דווקא לעולם ההיאבקות המקצועית, ועד לזכייה באליפות בישראל ולאימונים בחו"ל?
"בגיל 10 התחלתי לצפות בהיאבקות, להזמין מרצ'נדייז של המתאבקים, הורדתי תכניות מהאינטרנט. ואני כשאני אוהב משהו אז הולך איתו רחוק יותר מאשר המעריץ הממוצע.
בגיל 13 גיליתי את ה-IPWA ארגון האבקות הישראלי הראשון, שהקים גרי רויף המלך. התעניינתי גיליתי שיש אקדמיה להיאבקות בתל אביב, הלכתי באותה שנה ללמוד ולהתאמן, כדי שאגיע גם אני לזירה ואתאבק. עם האימונים, הגשמתי חלום והגעתי לליגת הבוגרים והייתי מתאבק מן המניין. בגיל 16 טסתי לראות קרבות בלאס וגס, ובדרך לשם גרי שלח אותי להיפגש אצל חבר שלו בוגס, מאמן שלקח אותי אליו לסמינר בן שבועיים. שנתיים אח"כ טסתי שוב לארה"ב כדי לחזור לאימון נוסף עם מתאבקים הכי מקצועיים בעולם. חזרתי עם הרבה יכולות שם שסייעו לי לקחת את האליפות בארץ. גם במהלך הצבא המשכתי, ובזכות העבודה הקשה, האימונים בארה"ב וגם קצת כישרון לקחתי גם את האליפות ב-2013.
אך לא הרבה אחר כך הארגון הפסיק לפעול, הוא חזר אחרי 6 שנים אבל אז נפצעתי קשה רגע לפני קרב נוסף בסינימה סיטי גלילות, ונאלצתי להיות מושבת במשך חצי שנה. הפציעה הייתה קשה עבורי, ולא החלמתי לגמרי עד היום. שנה שעברה חזרתי להתאבק שוב ומקווה לשחזר הצלחות".
איך אתה מסביר את המעבר בין היאבקות למשחק?
"זה קל, מה שמושך בהיאבקות זה לא הקרב עצמו כמו השואו, רציתי להופיע מול קהל וזו הייתה פלטפורמה כיפית בעיניי. תמיד רציתי להופיע מול קהל ולכן בהמשך למדתי גם משחק. הופעות גורמות לי להרגיש בבית. לאורך החיים זה מה שאני עושה - מופיע לא משנה הצורה".
ואז הגיע 7 באוקטובר. איפה היית באותו יום ואיך הוא שינה את שגרת החיים שלך?
"בגדול באותו היום הייתי אצל ההורים, הייתי עם הרבה הוצאות בגלל שהוצאתי אלבום באותה שנה וחזרתי לגור אצלם, ההלם מהמלחמה גרם לי לנטוש כל דבר לטובת שירות המילואים. רק רציתי לשרת וחיידק ההופעות זז הצידה.
שגרת החיים הייתה פשוט לתת למען המדינה. עד אז הייתי עסוק בניסוי אין סופי על איך להופיע ומאז החלטתי לקחת אחריות על החיים שלי והחלטתי לעסוק במשהו קבוע ויציב שזה העסק שלי בחדרי הבריחה. אבל השגרה החדשה הכי גדולה זה החיים לצד מי שתהיה אשתי".
במהלך שירות המילואים הכרת את עדי, שאיתה אתה מתכנן להינשא בקרוב. איך הכרתם ואיך הקשר התפתח דווקא בתוך תקופת המלחמה?
"היחידה בה אני נמצא היא לא גדולה, והייתה שם קצינת ארגון רפואי סופר מגניבה וסופר חכמה עם שיער סגול וגרביים של הארי פוטר. במילואים הקשר בין אנשים הוא עוצמתי ומהיר, ועם עדי הקשר שלנו שהתחיל בחברות מהר מאוד הפך ליותר קרוב עד שנהינו זוג. הדייט הראשון היה באחת מהיציאות מהמילואים, ובגלל הקשר החזק שבנינו תוך חודש כבר דיברנו על חתונה. אחרי כמה ימים כבר הכרנו את המשפחות, התאהבתי במשפחה שלה וידעתי שאיתה אני אתחתן. זה קרה רק בזכות האינטנסיביות של שירות מילואים יחד, כשאתה עם אותו אדם 24-7 זה שווה ערך זמן של עשרות שעות של דייטים באזרחות".
במקביל נוצר גם השינוי המקצועי הגדול – מעובד בעסק הפכת לבעלים שלו. איך הגיעה ההצעה ומה גרם לך להחליט לקחת את הסיכון?
"זה גם קרה בזמן המלחמה. אחרי שהתפזרתי בין המון תחומי בידור, משחק היאבקות ומוזיקה, החלטתי שאני צריך להתמקצע בדבר אחד ולהיות איש עובד. תכננתי להתפטר מחדרי הבריחה ולהתחיל ללמוד משהו. פניתי לבוס שלי, ולפני שאמרתי משהו הוא סיפר שהוא הולך בעקבות אשתו לחו"ל והוא מוכר את העסק. הוא הציע לי ככה פתאום לקנות ממנו את העסק יחד עם חברי הטוב ושותפי לעבודה אורי אלעני והחלטנו ללכת על זה".
"הייתה אמנם התלבטות אבל ראיתי את ההזדמנות והפכתי את חדרי הבריחה מעבודה צדדית לעסק העיקרי והיציב שבו רציתי לעסוק. נכון שיש סיכון, אבל תחושת ההזדמנות גברה על הסיכון. ההזדמנות הייתה כל כך מושלמת, כולל מחיר לא מופקע, שזו הייתה בעיניי טעות לא לקחת. לא כל האנשים במעטפת תמכו, אבל הלב ידע וגם צדק".
נסעתם לאתונה כדי ללמוד חוויות תיאטרליות ואינטראקטיביות. מה גיליתם שם שלא הכרתם מהתחום בישראל?
"היינו באתונה עוד לפני שהפכנו לבעלים, כי אורי ואני מאוד אוהבים חדרי בריחה. באתונה גילינו קודם כל את חווית השירות ללקוח עוד לפני החדרים עצמם, וזה כבר הפתיע אותנו. אבל גם האיכות שיש שם דווקא הפחידה אותנו בהתחלה, חשבנו שאין סיכוי להביא את האיכות הזו לארץ. אבל בתום הנסיעה הבנו שלא משנה מה, אנחנו נביא את זה. שם משך זמן המשחק ארוך יותר, החדרים עצומים בגודלם, ויותר מהחידות כל המסביב משאיר לך חוויה יותר מהכל. ככה ידענו שאנחנו נקים את הגסט האוס בישראל- משחק ראשון מסוגו בארץ".
מה בעצם ההבדל בין חדר בריחה רגיל לבין החוויה שאתם מנסים ליצור כיום?
"הגסט האוס כאמור הוא הראשון מסוגו בארץ, אז כמו בחו"ל הזמן משחק שלו כפול, והשטח שלו גדול יותר. אבל הכי חשוב זו חוויה אחרת לגמרי, הלקוחות נכנסים לסרט חי - אין לי תיאור טוב מזה. נכנסים לתוך החדר וישר אתם בתוך סיפור עם עלילה ושחקנים והופכים להיות שחקנים ראשיים. הם צריכים לעבור את הסרט הזה בן השעתיים עד שגיעו לסופו. וזה קורה בזכות, המוזיקה המלווה, התאורה, התפאורה, העלילה והכי חשוב שחקני המשנה שמלווים כדמויות שמניעות את העלילה. שחקנים מקצועיים שעוזרים ללקוחות לעבור את הסרט הזה בצורה העוצמתית והטובה ביותר".
איך הרקע שלך כשחקן השפיע על הדרך שבה בניתם את העסק? אתם מעסיקים כיום יותר מ־20 שחקנים ושחקניות. עד כמה היה חשוב לך ליצור עבור שחקנים אפשרות להתפרנס באופן קבוע מהמקצוע?
"נכנסתי לעולם הזה כי למדתי משחק, רציתי לעסוק בזה כל יום. וראיתי שיש דבר כזה שחקן במשחקי בריחה וזה מה שרציתי לעשות. יש בזה אפילו יותר עוצמה מאשר תיאטרון. כשהפכתי לבעלים היה לי ברור שאני מעלה את הרמה עוד שלב. העסקתי רק בוגרי לימוד משחק מקצועי, וכאלה שיש להם תשוקה למשחק. וזה הערך הכי גדול בעבודה הזו, כי יותר מחידות נחמדות יש פה משהו שהוא חוויה שתלויה בשחקנים שאוהבים את המקצוע הזה. אנחנו המקום היחיד בארץ שמעסיק שחקנים, במקצוע שלהם ועם משכורת חודשית קבועה. שחקן רגיל חי מפרוייקט לפרויקט בתקווה שיהיה לו כזה. וזו עבודה יציבה לשחקנים, בלי דד ליין. בזכות יכולות המשחק של העובדים שלנו, כיום יש לנו 25, אנחנו לומדים איך לשפר את החדרים שלנו כי הם יודעים איך להעשיר את החוויה עוד שלב".
כשאתה מסתכל על התקופה מאז 7 באוקטובר – מצד אחד מלחמה ומילואים, ומצד שני זוגיות שהובילה לחתונה ושינוי מקצועי גדול – איך אתה מסכם את השנתיים האלה מבחינה אישית?
"השנתיים הכי טובות שהיו לי בחיים. אני בן אדם חדש, המלחמה שינתה אותי מאוד, מאיש עבודה מכובד ובקרוב איש משפחה מאוהב. המלחמה הכריחה אותי להיות אקטיבי ולהתמקד במה שחשוב אבל גם להיות מאוד אמיץ. אמיץ להגשים את החלומות שלך. ואלה היו שנתיים טובות גם כי הצלחתי בהן הרבה אז זה עושה טוב על הנשמה".
אחרי כל התחנות שעברת – היאבקות, משחק, מילואים ובעלות על עסק – איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?
"עם שתי בנות ובן לפחות. ומגשים עוד חלומות וגם מתפרנס בכבוד מהחלומות שלי. וגם עושה עוד חלומות בשביל הנשמה. ונחזור לאהבות השינות שלי של האבקות ומוזיקה, שיחזרו לקבל מקום".
