"מה לי ולגידול סרטני?" – זה היה המשפט הראשון שאמר עומר אלון, בן 21, לרופא. אלון, לוחם גולני וספורטאי, ששירת במשך שלוש שנים ולחם בעזה ובלבנון, לא העלה על דעתו שכאב שהופיע ברגלו במהלך הטיול שאחרי הצבא יסתיים באבחנה של סרטן עצם אגרסיבי.
הכול התחיל דווקא לאחר שהמלחמה הסתיימה מבחינתו. אלון יצא לטיול שאחרי הצבא בווייטנאם – חברים, אופנועים וחופש. במהלך הטיול החל לחוש כאב ברגל. לא קדמו לכאב נפילה או תאונה, ובתחילה לא נראה היה שמדובר במשהו חריג. אלא שהכאב לא חלף.
אלון פנה למרפאה כפרית קטנה בווייטנאם. מאחר שהוא והרופא המקומי לא דיברו באותה שפה, והשיחה ביניהם התנהלה באמצעות Google Translate. משם החל מסע של בדיקות, שאלות ואי־ודאות.
הצילומים שנעשו לו הועברו גם לישראל והגיעו לד"ר ישראל וייס, מנהל היחידה לאורתופדיה אונקולוגית בבית החולים בילינסון. לאחר שעיין בהם, וייס לא המתין וביקש מאלון: "תחזור לארץ".
אלא שהחזרה לישראל באותם ימים הייתה מורכבת במיוחד. היה זה בזמן מלחמת ישראל–איראן, כאשר השמיים היו סגורים, מרבית הטיסות בוטלו ורק טיסות חילוץ נחתו בישראל. לבסוף הצליח אלון לעלות על אחת מהן ולשוב ארצה.
הוריו המתינו לו בנמל התעופה בן גוריון. הם אפילו לא נסעו הביתה, אלא המשיכו איתו ישירות לבית החולים בילינסון.
הביופסיה שנערכה לו אישרה את מה שאיש לא רצה לשמוע אוסטאוסרקומה – סרטן עצם אגרסיבי.
עבור אלון, שבמשך שלוש השנים האחרונות היה לוחם והתמודד עם לחימה בעזה ובלבנון, החל באותו רגע מאבק מסוג אחר – הפעם על בריאותו.
בבילינסון נבנתה עבורו תוכנית טיפול אישית ומדויקת, בהובלת ד"ר ישראל וייס וד"ר יונתן דליות, אונקולוג מומחה במרכז דוידוף לטיפול וחקר הסרטן, המלווה אותו במהלך הטיפול הכימותרפי.
חרף האבחנה והטיפולים, בבית החולים מספרים כי כשפוגשים היום את אלון קשה להבחין במה שהוא עובר. מלבד הקרחת בעקבות הטיפולים, כמעט שאין לכך סימן חיצוני.
אלון, שהיה ספורטאי עוד לפני שירותו הצבאי, ממשיך להתאמן גם במהלך ההתמודדות עם המחלה. הוא ממשיך לחייך, לשמור ככל האפשר על שגרת חייו ולהתמודד עם הטיפולים.
בבילינסון מסכמים את סיפורו במשפט שמלווה אותו גם עתה: "ספורטאי נשאר ספורטאי. ולוחם נשאר לוחם. גם כשהקרב שלו נראה אחרת לגמרי".
