מזה שנים ש"פ"ת עכשיו" עוקבים, מתריעים ומדווחים על כריתות עצים ברחבי העיר. בפרויקטים כמו הבנייה בשטח מחנה סירקין והרחבת כביש 40 נכרתו המוני עצים.
אלא שלצד הכריתות בהיקפים גדולים, הולכת ומתחדדת גם תופעה אחרת: תושבים שפונים אלינו מדווחים בכעס ובכאב גם על כריתות של עצים בודדים - בלב השכונות, בתוך העיר.
מדובר לא פעם בעצים ותיקים, בעלי ערך היסטורי וסנטימנטלי, שהיוו חלק מהתשתית עליה הוקמה המושבה.
אחד מהמקרים הללו מגיע מתושב העיר ש' (השם המלא שמור במערכת), המספר את סיפורו של עץ הכרוך בסיפור משפחתי המשתרע על פני יותר ממאה שנים - ונגדע באחת:
"בדיוק לפני 105 שנה, סבא שלי לארץ בא, היה פועל בפרדסי פתח תקווה והפך לעגלון והקים את "דן".
אחרי שעבד שנים קשה, על הארץ נלחם, והקיז דם, קנה חלקת אדמה באמצע שומקום בקצה פתח תקווה.
הוא קנה בלוקים ועם כמה חברים, בנה בית עם רעפים, גם שתל פרדס, ושני עצים, דקלים, כדי לסמן את הסוף שלו ותחילת השכן.
עברו הרבה שנים אחרי כן, אבא שלי ירש את הבית, את הפרדס לקחה המדינה. נשארו רק הדקלים.
אחר כך אבא שלי מת.
ולנו נשארו בית ושני דקלים.
אמא שלי מכרה את הבית וכל מה שביקשה, להשאיר את הדקלים והם הסכימו שם בעירייה.
וכך כמו נרות זכרון לכל מה שהיה, הם עמדו בכניסה, למרגלות הבניין שהחליף את בית ילדתו של אבי ובית ילדותי שלי.
אתמול, לקראת יום השואה, בלי שום הודעה, כרתו את הדקל היותר זקן.
כן, זה רק עץ.
שום דבר מיוחד.
ואני,
רק קטן ואחד.
מי ישאל אותי אם לקחת לי את עץ אבותי?
את הדקל הזה, שנשאר רק עיגול באדמה,
כמו סמל למקום הזה, המשוגע,
שהפסיק לזכור מאיפה באנו.
אין עתיד למי ששוכח מאיפה בא.
אין פואנטה, רק עצב."
מדוברות העירייה נמסר: "מדובר בעץ דקל שהיה בסכנת קריסה, כפי שניתן להתרשם מהתמונה המצורפת. לאור הסכנה – הן לתשתיות החשמל שמתחתיו והן לעוברים והשבים – הוחלט לכרות את העץ, לאחר שהונפק רישיון כריתה כנדרש.
יודגש כי העירייה עושה כל שניתן כדי להימנע מכריתת עצים, ובמקרה של חשש לסכנה הדבר מתבצע לשם הבטחת שלום הציבור. במקביל, מדי שנה נשתלים מאות עצים חדשים ברחבי העיר, ובהתאם תיבחן גם האפשרות לשתילת עץ חדש במקום המדובר."
