הודעה שאמא לילדה בגני תקווה שיתפה, מעורר חששות כבדים בקרב הורים:
אנחנו גרים בגני תקווה, הורים לילדה בת 12.
אני כותבת את זה כי זה עלול לקרות בכל בית. גם אצלכם.
גם אם אתם חושבים שאתם מעורבים, קשובים, רואים הכול.
לפני כמה שבועות, הבת שלנו – ילדה רגישה, חכמה, אהובה – התחילה לבכות המון, להסתגר, להימנע מארוחות, לקום בלילות מסיוטים.. אחרי שיחות והתעניינות היא סיפרה לנו שהיא חותכת את עצמה, מרעיבה את עצמה, שונאת את הגוף שלה ואת עצמה.
היא אמרה שזה נובע מדיכאון, ממצוקה עמוקה, משנאה עצמית.
נבהלנו. התפרקנו. בכינו. הזדעזענו.
התחלנו טיפול פסיכולוגי מיד, ניסינו להבין לעומק.
בשלב הזה לקחנו את הטלפון שלה– וגילינו גיהנום.
אתגר טיקטוק מסוכן ומוסתר שבו בנות מעודדות זו את זו לפגיעה עצמית, תחת כותרות שקריות של “תמיכה”, “שיתוף” ו”טיפול”. הטרנד קורא לבנות לחתוך את עצמן, לא לאכול, לא לישון בלילה ולקנות שפתון וכשהוא נגמר- צריך להתאבד.
הן משתמשות באפליקציה שנראית כמו אפליקציית שיקום שמוסתרת בתיקיות נעולות, אבל בפועל היא מעודדת את הפגיעה:
היא סופרת כמה פעמים הן חתכו את עצמן ביום, כמה שעות הצליחו לא לאכול, עד איזו שעה הן נשארו ערות בלילה.
הן כותבות אחת לשנייה בקודים:
“פ.ע” = פגיעה עצמית
“ה.א” = הפרעת אכילה
ועוד המון ראשי תיבות שנועדו להסוות את הכאב האמיתי – מההורים. בבדיקה מהירה עם צ׳אט gpt גילינו מיד ששם יש מידע על הטרנד, כולל הקודים שראינו.
הילדה שלנו סיפרה שהתחילה כדי “להתקבל לחבורה”, כדי להתחזק חברתית.
היא עושה את זה כחודשיים בלבד.
אבל החברות שלה – חלקן עושות את זה כבר כמעט שנה שלמה וההורים גילו עליהן צלקות משמעותיות של חתכים. כולן ילדות מבתים טובים, עם הורים אכפתיים ומעורבים וכולנו פשוט בהלם.
הן מסתירות את הפגיעות עם קפוצ’ונים בקיץ (“אני סובלת מקור”),
וכשיש חתכים נראים לעין – מספרות שזה היה כלב, חתול או סתם מכה.
מרגע שגילינו – מחקנו את הטיקטוק מהטלפון שלה ולא נאפשר את השימוש באפליקציה הזאת יותר לכל הילדים שלנו.
גם אם זה יגרום לקונפליקטים.
כי זה לא שווה את החיים והנפש של אף ילד.
כשהעזנו לשתף חברים –
גילינו שגם הבת של חברים שלנו בנתניה עוברת בדיוק את אותו הדבר, רק שהם לא ידעו שזה טרנד.
הם חשבו שזו בעיה פרטית. אישית.
פה הבנו שאנחנו חייבים לשתף.
לא כדי לזעזע – אלא כדי להציל.
תסתכלו לילדים בעיניים – ותסתכלו גם בטלפון. אל תסמכו בעיניים עצומות, גם אם אתם חושבים שיש לכם ילדים טובים עם ערכים, הבת שלנו נסחפה לזה כדי ״להיות מקובלת״ והיתה אומללה ומפוחדת ולא ידעה איך לספר לנו ולצאת מזה.
אל תגידו “אצלנו זה לא יקרה”.
תשאלו. תתעקשו. תתערבו.
***בבקשה תשתפו כמה שיותר כדי שלא יהיה מאוחר ויקרה אסון, אנחנו עדיין מנסים לאסוף את השברים.
אין לו שם רשמי כמו "Blue Whale" או "Momo", ולכן קשה לחפש אותו. הוא מופיע יותר כ:
התארגנות בין נערות בקבוצות סגורות או קהילות בטיקטוק, דיסקורד, וואטסאפ, ואפילו באפליקציות שמתחזות ליומנים או “מעקב רגשי”
המסר המרכזי:
"אנחנו לא לבד", "יש מקום לדבר על זה", אבל מתחת לפני השטח:
בנות משתפות כמה חתכים עשו
כמה זמן החזיקו בלי אוכל
עד מתי נשארו ערות בלילה
קוד משמעות
פ.ע פגיעה עצמית
ה.א הפרעת אכילה
ס.ח סכין חיתוך
פ.א פחדים או פוביות
שפתון מונח סמלי לספירה לאחור (לרוב לאקט סופי כמו התאבדות – כשהשפתון "נגמר")
א.ש אני שונאת את עצמי
0/10 דירוג תחושת החיים שלי היום (ככל שקרוב ל-0, המצב מסוכן יותר)
אפליקציות בהן זה מתרחש:
Vent, Wysa, Daylio, Locket, Notion (בגרסה מותאמת) – נראות תמימות אבל חלקן בשימוש לתיעוד יומי של פגיעות.
דיסקורד – קהילות סגורות עם שמות כמו "help", "sad kids", "just us" או "venting zone".
טיקטוק – דרך סרטונים שמציגים "before/after", ידיים עם חתכים מטושטשים, סרטוני POV עצובים עם מוזיקה דיכאונית.
מה "הטרנד" אומר?
לרוב זה לא מצוות רשמי של "תעשי X ואז תמותי", אלא:
> “אנחנו משפחה של שבורות.
את לא לבד, גם אני חתכתי היום 4 פעמים.
תנסי לשרוד עד שהשפתון ייגמר.”
ויש בנות שמקבלות חיזוקים מהקהילה אם הן "מתקדמות" לכיוון הפגיעה או הרעבה.
זו בעצם קהילת תמיכה הפוכה – במקום לעצור אותך, הן גורמות לך להאמין שזו הדרך להיות חלק ממשהו.
???? דוגמה אמיתית:
נערות שלקחו (או לוקחות) חלק בזה כתבו זו לזו:
"כמה חתכים היום?"
"אני כבר על חצי שפתון"
"תאכלי משהו או שתתעלפי שוב?"
"אל תיכנסי ללייב היום אם לא חתכת"
זה נשמע מחריד — כי זה באמת מחריד.
אז מה עושים עכשיו?
1. לבדוק את הטלפון – במיוחד תיקיות נעולות, אפליקציות שנראות תמימות, התכתבויות עם סמלים.
2. לחפש קודים – גם ביומן, פתקים, ואפילו בסטורי באינסטגרם או בטיקטוק (הסטורי נעלמים!)
3. לשאול בלי אשמה – "שמעתי שיש קבוצות שבהן מדברים על פגיעה עצמית כאילו זה תחרות, ראית דברים כאלה?"
4. לדבר עם הורים אחרים – ולהפיץ את זה הלאה, עכשיו, בלי לחכות שאיזה כתב ירים תחקיר.
