ד"ר אפרת ברון הרלב, מנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, השתתפה אמש בדיון ראשון של מועצת הביטחון של האו"ם במצב החטופים ברצועת עזה.
מרכז שניידר קלט 26 שבים ובהם 19 ילדים, 6 אמהות וסבתא אחת.
ד"ר הרלב מסרה את עדותה המצמררת לגבי מצבם הקשה של השבים בהגעתם וקראה להתערבות האו״ם לשחרור החטופים שעדיין בשבי, כולל האחים כפיר ואריאל ביבס.
דבריה (תרגום) של ד"ר הר לב: "שלום, שמי אפרת ברון-הרלב, אני המנכ״לית של מרכז שניידר לרפואת ילדים ורופאת טיפול נמרץ ילדים. אני גם אמא לארבעה בנים. ב-7 באוקטובר, לפני פחות משנה, חיינו השתנו. בשבע בבוקר כבר הייתי בבית החולים, תחת אזעקות, מתכוננת להעביר כ-200 ילדים שמאושפזים בשניידר למרחבים מוגנים.
ילדים שמגיעים מכל הארץ ומחו״ל לקבל את הטיפול הרפואי הכי טוב שאפשר. מאז פתיחתו של בית החולים לפני 32 שנה, יש לנו משימה והיא לטפל בילדים, בכל הילדים, כי ילדים הם מעל הכל. מעל לדתות, תרבויות, מגדר ולאום. ילדים הם מעל הכל וילדים הם העתיד שלנו. אז באותו בוקר, מיהרנו להעביר את כולם ואת הוריהם לאזור מוגן בבית החולים, ולהתכונן לקבל ילדים פצועים. אחרי כמה שעות, ואפילו יותר, הבנתי שלא נקבל ילדים. הבנתי שכמה עשרות ילדים פצועים טופלו בבתי חולים בדרום, אבל גם הבנתי שהרבה ילדים בכל הגילים, תינוקות, פעוטות, ילדים, נטבחו בבתיהם. נשחטו, נורו, נשרפו, נחנקו, נטבחו.
לקח עוד יום-יומיים להבין שלא רק מבוגרים נחטפו. מתוך 253, 38 היו ילדים. הצעיר, כפיר ביבס, עדיין בעזה, היה אז רק בן שמונה חודשים. מרגע שהבנו שיש ילדים חטופים, החלטנו להיערך לחזרתם לישראל, חזרתם הביתה. אנחנו בית חולים ילדים ברמה גבוהה מאוד ומתקדם. יש לנו את כל הידע הנדרש לטפל בילדים במצבי קיצון, אבל מעולם לא דמיינו ולא חשבנו שנצטרך להיערך לטפל בילדים בני 3, 4, 5, 8 או 14 שחוזרים משבי. חיפשנו ספרות וידע קודם, אך לא מצאנו דבר. יצרנו פרוטוקולים חדשים, שידענו שיצטרכו להיות גמישים מאוד, וניתנים לשינוי כשנראה, נשמע או נבדוק את הילדים כשיחזרו זה נמשך חמישים ימים ויותר. חמישים יום בהם ילדים קטנים הוחזקו בשבי, בשקט מוחלט. אסור היה להם לבכות, היה אסור להם לצחוק, אפילו אסרו עליהם לקום. הם כמעט ולא אכלו, שמרו כל פירור לחם, הועברו ממקום למקום באמצע הלילה, מבוהלים. כשהגיעו, הם לא נראו כמו ילדים.
הם נראו כמו צללים של ילדים, ללא הבעה על פניהם. הם לא היו שמחים. הם לא בכו. הם היו בעיקר שקטים מאוד. שאלות כמו: 'מותר להסתכל מהחלון?' 'אפשר לרדת מהמיטה?' 'אנחנו בטוחים פה?' נשאלו שוב ושוב.
ילדה אחת, גלי בת 14, שהוחזקה כמעט לבד רוב הזמן בעזה, נאמר לה על ידי החוטפים שהחזיקו בה שאין יותר ישראל, שאף אחד כבר לא מחפש אותה, שאף אחד לא אוהב אותה. בת ארבע עשרה. שרון קוניו נחטפה עם בעלה דיוויד, שעדיין בעזה. הם נחטפו עם התאומות בנות השלוש שלהם, אמה ויולי. אחת מהן נלקחה מהם למשך שבועיים. ילדה בת שלוש לבדה בעזה. רק אחרי שבועיים, כשהיא בוערת מחום, איחדו אותה עם הוריה בשבי. כשחזרו, רזים, מפוחדים ושותקים, לקח להם יומיים לצאת מהחדרים.
כעת, תשעה חודשים אחרי שובם, הם ממש לא חזרו לחיים רגילים. עדיין מתעוררים בבעתה באמצע הלילה, עדיין מדברים על זיכרונות איומים ועדיין, מחכים לאביהם, דיוויד. קיבלנו בשניידר 19 ילדים, שש אימהות וסבתא אחת שהיו בשבי. כל הילדים האלו עברו זוועות כשקרוביהם נרצחו או נלקחו איתם לשבי. ילדים הם קורבנות תמימים בכל מלחמה. לצערנו, ילדים נפגעים לא בכוונה במלחמות רבות כחפים מפשע. חייבים תמיד למנוע זאת. זה לא אמור לקרות לעולם. אבל פגיעה בשוגג שונה מאוד מפגיעה מכוונת.
אני לא מסוגלת להבין או לשאת את המחשבה שמישהו, גבר, אישה, כל אחד, יכול בכוונה לרצוח, ולשבות ילדים לכלוא אותם, ולהתעלל בהם פיזית ומנטלית, בכוונה אני כאן היום כרופאת ילדים ישראלית וכמנהלת של אחד מהמרכזים הרפואיים המובילים לילדים בעולם לומר לכם: אף ילד לא צריך לעבור את מה שעברו ילדי ואזרחי ישראל ב-7 באוקטובר. אני צריכה שתשמעו את זה, שתבינו את זה, ותעזרו לנו להחזיר את הילדים שטרם שבו ואת כל השבויים למשפחותיהם בישראל. אני צריכה שאתם תעזרו לכולנו להבטיח שזוועות מכוונות כאלה לא יקרו שוב לילדים. עם ישראל חי, ושוב תודה רבה על ההזדמנות.