לאחרונה, כפי שדיווחנו, אנו עדים ליותר מקרים של חרמות בבתי הספר.
כשעמית תלמידת כיתה ז' בחטיבת בן גוריון בעיר הבינה שישנם תלמידים שלא מזמינים אותם למדורת ל"ג בעומר, היא לא הסכימה לקבל את זה ועשתה מעשה, מעשה בעל משמעות גדולה ל-7 תלמידים מכיתות שונות שלולא התושיה, היוזמה והמאבק של עמית, לא היו חוגגים את ל"ג בעומר.
שוחחנו עם מורן עזרא אמא של עמית ויו"ר הנהגת ההורים בבית ספר נווה עוז ולא וויתרנו גם על שיחה עם עמית. בשני המקרים, נוצרה שיחה מרגשת על עזרה לזולת, נתינה, ערכים וחברות של אמת.
איך זה התחיל?
"שאלתי את עמית לפני ל"ג בעומר עם מי היא מתכוונת לחגוג את ל"ג בעומר. עמית השיבה שהם עושים עם כמה חברים, בחטיבה זה לא כמו יסודי, הם מחולקים לקבוצות. שאלתי אותה: איך אתם יודעים מי מוזמנים, היא ענתה לי אמא אין דבר כזה, לכל אחד יש את הקבוצה שלו, באותו יום בהנהגה העירונית הוציאו סטיקר: לא משאירים אף אחד לבד. כששלחתי את הסטיקר ביקשתי לדעת שאין תלמיד שלא חוגג ואם יש כזה אז אשמח לדעת. מספר הורים כתבו בקבוצה שלא ידעו בכלל שחוגגים את ל"ג בעומר, לא ידעו שיש התארגנות.
שאלתי את עמית אם היא יודעת שיש תלמידים שלא מוזמנים אז היא אמרה: אמא לא יכול להיות: הקראתי לה את הרשימה והיא ענתה: אז נפתח את זה לכל השכבה. היא חשבה שזה משהו מאד פשוט לעשות.
כשעמית פנתה לקבוצה ואמרה להם, חלק מהקבוצה אמרו לה שהם לא מוכנים לפתוח את זה לכולם כי זו קבוצה סגורה, הם לא הסכימו לפתוח לכולם. אמרו לה: "תפסיקי להתייפייף", מה אכפת לך? לא, מה פתאום, זו קבוצה סגורה. היא נלחמה בכל הכוח, היא לא הפסיקה ולא וויתרה, היא אמרה להם: "תחשבו מה אתם הייתם מרגישים אם אתם הייתם מחוץ לקבוצה, או שלא היה לכם עם מי לחגוג. תפתחו את הקבוצה, על מה אתם נלחמים?
היא פתחה קבוצה נפרדת ואמרה לי: אמא, אני לבד בקבוצה, אמרתי לה: עמית אל תדאגי יצטרפו אליך ואז היא שלחה את הזמנה לקבוצה בקבוצה של השכבה וכולם הצטרפו אליה, גם אלו שלא הזמינו אותם וגם כל יתר התלמידים.
עמית ילדה מאד חזקה, אני לא בטוחה שכל ילד יכול להוביל מהלך כזה, אם זה לא היה זורם, הייתי מרימה טלפונים להורים ודואגת שזה יצליח, אבל ההורים נרתמו והיה להם ערב נהדר.
היא סיפרה שאותם נערים שלא הזמינו אותם הרגישו קצת בחוץ,
אני הסתכלתי מהצד, לא הרגשתי את זה, אבל היא הרגישה שכן והיא כל הזמן ניסתה לפעול שהם ישתלבו.
כל הלילה לא ישנתי, הרגשתי אחריות ונשארתי איתם במדורה עד 01:30, היה שיתוף פעולה קהילתי, ההורים נרתמו והיה מאד מרגש".
איך היו התגובות?
"באותו היום היה גל של תגובות: כל הכבוד וכו' ועמית סיפרה שכתבו לה בפרטי, ילדה אחת כתבה לה הודעה מאד עוצמתית.
אפילו תלמיד אחד שלא עובר חרם זה משמעותי.
בישיבות הנהגה אני אומרת שיש משהו שחסר לי בבתי הספר, בפרט אחרי הקורונה שהילדים היו לבד ולאט לאט אנו מגלים את הנזקים, משהו במרקם החברי – התמוגג, הוא לא פה, צריך ללמד אותם להיות חברים ממקום של נתינה, לא ממקום של דריסה ואני בבית
גם הטכנולוגיה והמסכים פוגעת באינטרקציה החברתית וצריך לדחוף אותם לפגוש חברים.
עמית יוצרת לה קשרים ויש לה המון חברים, מבחינתה כולם חברים טובים שלה, גם אלו שנחשבים שונים בחברה.
שלום עמית, את יכולה להקריא לנו מה כתבה לך הילדה שעשו עליה חרם?
"אחת הנערות רשמה לי: "עמית רציתי שתדעי שלגמרי הייתי נשארתי לבד היום, טוב עשית את זה, טוב שהערת את כולם, תודה רבה".
זה מרגש, את מבינה מה עשית?
"אני מבינה שהרבה ילדים היו יכולים להישאר לבד ואני מנעתי את זה".
בדיוק, את עשית שינוי, מנעת מילדים להרגיש עצובים ופגועים.
"גם רבתי עם הרבה חברים טובים שלי שאמרו שלא צריך לצרף את כולם וזו בעיה שלהם שהם נשארו לבד ולא הרגשתי כך.
לא רציתי להשאיר אף ילד מאחור, לא רציתי להשאיר אף אחד לבד, כי אני יודעת שאם המצב היה הפוך הייתי רוצה שמישהו יעשה משהו" .
מאין הכוחות והאנרגיות האלו?
"כשהייתי ביסודי, אז לא היו מזמינים אותי ולא הייתי מהמקובלים, הייתי באותו מקום שלהם, הילדים שלא הוזמנו מההתחלה, הם לא ילדים שעשו משהו רע, הם פשוט הילדים שיותר שקטים, הם לא היו צריכים לבקש ממני לפתוח את הקבוצה, אף אחד לא ביקשתי, עשיתי כי אני יודעת איך זה מרגיש לבד, שלא מזNינים אותך, זה לא משהו שהייתי רוצה שאף אחד לירגיש. יצא לי להרגיש כמה פעמים, אני לא רוצה שמישהו אחר יעבור:.
את נאבקת,זה לא הלך פשוט, נכון?
"כן ילדות כתבו: פתאום אנשים נהיו פה צדיקים. כל בית הספר יש חבורות, הייתי בטוח שלכולם יש עם מי לעשות ל"ג בעומר.
התנהגו באגואיסטיות ואני לא כזו ולא רציתי להשאיר אף אחד לבד".
מה החלום שלך? איך את רוצה להגשים את עצמך?
"עורכת דין או משהו בסגנון הזה".
כלומר, את רואה את עצמך ממשיכה להיאבק למען אנשים
"לגמרי כן. לא משנה במה אני אעבוד, זה תמיד יהיה חלק ממני, אני תמיד הייתי אחת כזו. גם בל"ג בעומר, ראיתי שהילדים שלא הזמינו אותם היו קצת עצובים, ישר נתתי להם להרגיש חלק, גם שאני רואה ילדים יושבים בכיתה לבד, אני אצטרף אליהם.
לא יכולה לראות אנשים במצבים כאלו. אני פשוט יודעת שאם אני לא אעשה את זה אז אף אחד לא יעשה את זה, אי אפשר תמיד להסתמך על אנשים אחרים, אז לקחתי את זה לידיים שלי וזה היה ממש כיף. הייתי חייבת לעשות את זה, אבל לא הרגשתי שמכריחים אותי, זה בא ממני. הדבר היחידי שהנחה אותי זה שאני לא מוכנה שהילדים האלו ישארו לבד".
