היי, אני נטע ואני דור שני לניצולי שואה. בת לאם שהיתה ילדה בצרפת בתקופת המלחמה.
מתוך צורך אישי שלי, הקמתי מיזם שמכשיר את בני הדור השני והשלישי לשואה לספר את הסיפור לקהלים עכשוויים, במטרה לשמר את הזיכרון והמורשת ולחזק את החיבור של בני הדור הצעיר לתקופה.
היום, כשהשורדים מתמעטים, ישנה חשיבות רבה ביצירת חיבור בלתי אמצעי לתקופת השואה, לעורר סקרנות וצמא ללמוד ולשמוע עוד.
הסיכה
הרבה תמונות נשארו לי מאמה של אימי, - שרלוט מנדלסון שנשלחה לאוושוויץ ולא חזרה משם.
הרבה תמונות שנותרו בדירה אחת קטנה ברחוב טאהר 126 בשכונת סנט קלוד בפריז ונחתמו בפלומבה גרמנית שאזקה את הדלת אחרי ששרלוט וססיל ביתה (אימי) ברחו לדירת מסתור בשכונה.
הרבה תמונות יש לי ושני תכשיטים - שרשרת זהב וסיכת דש.
בעלי הבית ברחוב טאהר, מר וגברת דה-וינטר, אהבו אהבת נפש את שרלוט וביתה והפכו עבורן לדבר הכי קרוב למשפחה, לאחר מותו של אבי המשפחה אריך מסיבוכים של מגיפת השפעת הספרדית.
תוך סיכון חייהם בזמן המלחמה, הסירו מר וגברת דה-וינטר את הפלומבה ואספו לביתם את מה שהשאירו שרלוט וססיל בדירה ונראה להם בעל משמעות ובהם: אלבומי תמונות ושני תכשיטים שככל הנראה לא נלקחו באקראי על ידי הבורחות או על ידי הגרמנים. אולי הוסתרו איפה שהוא? אולי ניתנו לבעלי הבית למשמורת טרם הבריחה? אינני יודעת.
שנת 2019- לפני כמה שנים אמא שלי הפקידה בידי את שני התכשיטים שנותרו לה מאימה. זה היה אחרי מכת פריצות במושב בו היא גרה.״ אצלך הם יהיו יותר בטוחים״ היא אמרה בהתרגשות. לי נדמה היה שהיא נפרדת שוב מאימה שראתה בפעם האחרונה כשהיתה בת שש וחצי.
אספתי את התכשיטים אלי ומעולם לא ענדתי אותם. הם שמורים בקופסה קטנה בביתי. יחד עם התכשיטים קיבלתי למשמרת אלבומי תמונות מאז. אני מכירה את התמונות באלבומים ואת הסיפורים שהן מספרות. מכירה אותן כמו את כף ידי. ככשאלתי, תמיד ענתה. וכששאלתי שוב, ענתה שוב. כך למדתי לדוגמא על ריחו הנפלא של שיח הלילך שפרח בפינת הרחוב הפריזאי, או על קני הרובים הגרמנים שהיו מכוונים אליה מלווים בצחוק ולגלוג למראה הילדה הקטנה שעטויה בטלאי צהוב. גם את השרשרת והסיכה אני מכירה היטב מכל השנים שבהן הייתי מתגנבת אל קופסת התכשיטים הקטנה מעץ מגולף ומביטה בהם בסקרנות והוד.
לפני שלוש שנים, גיליתי באקראי שהסיכה הקטנה, מופיעה באחת התמונות. פתאום ככה בלי שיכולתי להתכונן, היא הופיעה מולי בתמונה שעיניי ראו אותה עשרות פעמים בעבר מבלי משים. האישה היפה הזו, סבתא שלי שלא הכרתי עונדת אותה כשהיא אוחזת בידיה ילדודה חמודה שלימים תהיה אימי.
קשה לי להסביר במילים את התחושות שעברו בי לנוכח הגילוי הקטן אך המאד משמעותי עבורי. כמו שאימי נפרדה מאימה כשהעבירה את התכשיטים אלי, כך אני חשתי שהנה סוף סוף פגשתי אותה באמת - ערב יום השואה 2022
הסיפורים האלה, שלא תמיד מקבלים את קדמת הבמה, מזכירים לנו שהשואה הוא כל כך הרבה יותר עצומה ממה שאנחנו מסוגלים לקלוט ולהבין. שיש כל כך הרבה סיפורים אנושיים שטרם סופרו, שנשכחו ולנו אסור לתת שזה יקרה. דרך ההיכרות עם סיפורים אישיים, אנו הופכים את הדבר העצום והבלתי נתפס למשהו שקשור לאנשים, לבני אדם.
זוהי הסיבה שאני מרכזת בהתנדבות את צוות זיכרון בסלון פתח תקווה, זו השנה השלישית.
השנה יפתחו בעיר כמאה וחמישים סלונים דרך זיכרון בסלון ועוד עשרות שאינם רשומים. משפחות, חברות, בתי ספר ותנועות נוער, יארחו נותני עדות- שורדים ובני הדור השני והשלישי.
החשיבות הרבה של פתיחת סלונים היא בחיבור הבלתי אמצעי, האישי והאינטימי בין אנשים - שכנים, חברים, קולגות וגם אנשים זרים. לשמוע סיפור מאימת העבר, ולדבר על היום ועל מחר של כולנו. בעיני החיבור בין עבר, הווה ועתיד בזיכרון בסלון עושה את ההבדל והאירוע הופך משמעותי יותר.
שנעשה ונצליח!
