איריס זיונץ, תושבת פ"ת היא מאמנת כושר, מדריכת קבוצות TRX, מאמנת אנטי גרביטי יוגה, ספינינג, מרצה ומאמנת בכירה בפרויקט "אורחות חיים בצה"ל" לאחר שירדה 90 קילו באמצעות פעילות גופנית. היום היא מתמחה באימון לכבדי משקל.
איריס, ספרי לי קצת על תהליך הירידה במשקל. מה הביא אותך להתחיל?
מגיל צעיר סבלתי מעודף משקל. כילדה עברתי ניתוחים לתיקון פלטפוס שלא צלחו. מגיל שבע נמנעתי מתנועה או שקרוביי מנעו ממני על מנת לגונן עלי. עם השנים המשקל עלה. אני זוכרת את עצמי מגיל 12 עושה ניסיונות לדיאטות מסוגים שונים. ההתמודדות עם המשקל היא יום-יומית. כל יום בעלי עודף משקל מתמודדים עם הקושי. מתחילים דיאטה בבוקר ובערב מפסיקים כי זה באמת קשה.
בגיל 35 שקלתי 160 קילו והתסכול וחוסר היכולת לזוז ולהשתלב בחברה העיקו. התקשיתי לשרוך את הנעליים, לשחק עם הילדים, לנוע בכלל. אם הייתי צריכה להגיע לראיון עבודה ולטפס במדרגות כדי להגיע לראיון, הייתי נכנסת לחדר מזיעה ומתנשפת, מסתכלת במבוכה על הכיסא הקטן, מול המראיינת, שלא יכל להכיל אותי ועוד לפני שהוצאתי מילה מהפה היא אמרה "אני מצטערת, אבל זה לא רלוונטי". הניחו שבגלל שאני כבדת משקל אני חסרת יכולת או לא יצירתית ואפילו לא נתנו לי סיכוי. גם היום כשאני כבר אחרי, שמעתי שכנה אומרת לשכן אחר במעלית "אתה זוכר איזו בהמה היא הייתה"? היחס לכבדי משקל לא מקל על תהליך ההרזיה ואפילו מקשה עליו.
איפה היתה נקודת המפנה?
באירוע משפחתי שהייתי בו אחד הדודים שלי הסתכל עלי ואמר "אוי ואבוי, מה עשית לעצמך" והלך. המילים שלו מאד השפיעו עלי. זה גרם לי להבין שבאמת אני עשיתי את זה לעצמי, אבל זה היה גם הפתח להבין שיש לי אפשרות להוציא את עצמי מזה. אז בהתחלה רציתי ניתוח לקיצור קיבה, אבל רצה הגורל ובערך בזמן הזה (ספטמבר 2009) שלוש נשים נפטרו על שולחן הניתוחים כאשר עברו ניתוח דומה. אמנם היה חשוב לי לרדת במשקל אבל לא רציתי לסכן את חיי, רציתי למצוא דרך לחיות, אז הבנתי שאני צריכה לעשות משהו אחר. החלטתי לנסות תנועה וספורט כי זה הדבר היחיד שלא עשיתי, הרי כל החיים נמנעתי מתנועה במחשבה שאני מוגבלת.
בחדרי הכושר הגדולים הרגשתי שאין לי מקום בין כל היפים והיפות האלה. זה היה מביך. הייתי צריכה משהו שיספק לי את האפשרות להתחיל מבלי שכל העולם ינעץ בי מבטים. מצאתי חדר כושר קטן בשכונת בת-גנים. במרתף. אמרתי לעצמי "ננסה חודש אחד, אוכיח לעצמי ולכולם שאני לא יכולה".
מ"אי אפשר" ל"הכל אפשרי"
עליתי על הליכון, התחלתי ממהירות ממש נמוכה כי הכושר שלי היה "על הפנים" ובהליכה הראשונה התעלפתי. באותו יום היה במקום מאמן כושר שכשהתאוששתי שאל אותי "למה אני פה" ובהתחלה לא ממש הבנתי למה הוא שואל, היה נראה לי ברור לכל למה אני שם, נראיתי כאילו אני צריכה לרדת במשקל, אבל התשובה הזו לא סיפקה אותו. הוא רצה לברר מה ה"למה" שלי. אמרתי לו שאני כאן כי אני רוצה לרוץ, שאף פעם לא רצתי בעבר. אז הוא אמר שעם זה אפשר לעבוד. הוא למעשה הראשון שאמר לי ש"אפשר". עד אז כל הזמן שמעתי רק למה "אי אפשר". בשנה הראשונה ירדתי 60 קילו. בשנה השנייה 20 ובשנה השלישית עוד 10 קילו.
מתי החלטת שאת רוצה לאמן אחרים?
אחרי 3 חודשים מתחילת התהליך נהיו לי שברי הליכה ברגליים, אבל לא רציתי להפסיק את התהליך ובכל זאת במשקלים האלה חייבים להוריד את אחוז השומן בגוף באמצעות פעילות אירובית, אז התחלתי להתאמן על אופני הספינינג. אחרי זמן מה כבר יכולתי להתאמן על אופני הספינינג בכוחות עצמי וכשהבעלים של חדר הכושר ראה שאני אוהבת את זה ועושה את זה הרבה הוא הציע שאהיה מאמנת ספינינג וכך היה. הלכתי ללמוד בוינגייט ומהחדר הצדדי ו"ההתחבאות" עברתי ל"קודש הקודשים" - לחדר הספינינג לעיני כל המתאמנים. גם מאמן הכושר הניע אותי לאימון. הוא אמר לי "אני יודע שאת תהיי מאמנת כושר אדירה, כי לך אף אחד לא יוכל לאמר 'אי אפשר'"
מה הדבר המשמעותי ביותר שהספורט תרם לחייך?
מאז שאני עושה ספורט התחלתי לחיות. לפני כן החיים עברו לידי. פתאום אני מאמינה שאני יכולה לעשות כל דבר. אני רואה בדברים אתגר ולא קושי ומתמודדת. והאמונה והערכים האלה מחלחלים לדור ההמשך. הם מתחילים לדבר בשפה שלי, של שמירה על עצמם והגוף שלהם ואז אני יודעת שעשיתי נכון.
מה הדבר שאת הכי אוהבת בעבודה שלך?
אני אוהבת לגרום לשינוי אצל אנשים. לאפשר להם להתחיל לחיות, להאמין בעצמם, להאמין שהם יכולים. הגילוי הזה של העוצמה בעצמנו - זה כח החיים.
